שנת 2068, אודיסיאה בזמן: הסיקסטיז חזרו!

ג'פרי מקרין על הקיר קטעים מהיומן הישן שלי, אני משוטט ביניהם כאחוז תזזית ומחפש משהו שעדיין לא נוצל, תובנה שעדיין לא נכתבה, משפט שעדיין לא נאמר. בוקר רגיל, בסך הכל, בתחנת החלל שבה אני חי ב-15 השנים האחרונות. התרגלתי כבר לריח המתכתי, לאוויר המלאכותי, לטעם המריר של המים. אפילו לנוכחות התמידית של ג'פרי, יישות תבונית שנמצאת בכל מכשיר בבית (אם כי בוקר אחד כמעט וחטפתי התקף לב כשהאסלה בירכה אותי לשלום).

מודלים זוגיים של פעם ( כל הציורים בכתבה זו מאת רפי פרץ ) 

אולי זו היתה טעות להקפיא את עצמי?

רק בקושי אני זוכר את הריח של השמפו, מוצר שנעלם מהעולם עם הופעת המקלחת האלקטרונית שרוחצת אותך במהירות בלי שתצטרך להירטב. ביני לבין עצמי אני לא יכול שלא להתגעגע לחמימות הנעימה של המים על גופי, לקצף שהיה עוטף אותי, לקול הטיפות המכות על רצפת המקלחת. אני מוכן להוריד שנה מכרטיס החיים שלי בשביל עשר דקות של מקלחת, חמש דקות של סיגריה, שנייה אחת של שוט וויסקי ישן ומחמם. אבל בעולם הזה (אולי היתה זו טעות להקפיא את עצמי?) אין מקום להרגלים הרעים שהיו לי פעם. ביני לבין עצמי אני מהרהר, אם בכלל יש מקום לדינוזאור כמוני בעולם המוזר הזה אליו התעוררתי אחרי 60 שנים של הקפאה עמוקה. כמו עוף קפוא, בתוך מכל זכוכית שקוף, מחכה לזמן שיעבור, ואז נולד מחדש לתוך עולם סטרילי שבו אתה יכול לחיות לנצח אם רק יש לך את האמצעים, אתה יכול לקנות הכל, ובו בזמן להרגיש שאין לך כלום.

אני מתגעגע הביתה.

אלון יושב על הספה וקורא את העיתון הדיגיטלי

זה לא הזמן להיות נוסטלגי, אני אומר לעצמי ויורד לסיפון התחתון, מתעלם מהלו"ז היומי שג'פרי מקריא לי בקול אנושי ומתכתי כאחד. אלון יושב על הספה וקורא את העיתון הדיגיטלי, דיווחי וידאו על ההתפרעויות בכדור הארץ המזוהם מתערבבים בדוגמניות תלת-ממדיות שקופצות ומציעות לו לקנות קרם פנים במבצע. כמה צפוי שמכל הדברים שהכרתי, נשאר רק הפרסום המעצבן והבלתי פוסק, הצרכנות האינסופית, שאין לה שובע. ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית, בריטני ספירס או מדונה, כבר קצת קשה לי להבדיל. אני מנשק אותו על המצח וניגש למכונת המשקאות שמנחשת מה אני רוצה ומגישה לי שוקו רותח, מתוק, בדיוק כמו שאני אוהב. כשההמצאה הזו נכנסה לחיינו הייתי מאושר, היום אני קצת מאוכזב מהידיעה שהיא תמיד תיתן לי בדיוק מה שאני רוצה – אבל אף פעם לא תצליח להפתיע.

העולם שהכרתי אינו עוד, אבל יש לנו זה את זה. בתוך תקופה שונה לגמרי, כשישה עשורים אחרי גל החום הכבד שהשמיד את רוב היצורים החיים על פני כדור הארץ שיצא משליטה, אלון ואני לא מפסיקים להפתיע את האנשים. השינויים באקלים, כמו גם בתפישות החברתיות, הובילו להתהוותם של יחסים מסוג חדש. זה התחיל בפוליאמוריה, אשכולות-אשכולות של אוהבים ששברו את המודל הזוגי שאנחנו הכרנו. בשנות ה-40 של המאה ה-21, שלישיות אהבהבים היו הנורמה, ובהתחשב בכך שהמודל המשפחתי הזה צימצם משמעותית את הילודה, לא מן הנמנע שהוא הציל את כדור הארץ והקנה למין האנושי עוד כמה שנים של חסד. אחר כך הגיעה התקופה המטורפת באמת, שנות ה-60 של המאה ה-21, שאיכשהו היו דומות לסיקסטיז שהכרנו. באותה תקופה כבר היינו עמוק בפריזר, מחכים בדממה ובקיפאון ליום שבו נופשר ונחזור לחיים, ואני קצת מצטער שלא הצלחתי לחוות את החיים בתקופה הסוחפת ההיא. גברים הפכו לנשים מושלמות, נשים הפכו לגברים בתוך ימים, באמצעות נגיף שפלש לתאי הגוף שלהם ושינה את מבנה ה-DNA למין המבוקש. יכולת לבחור גם את צבע השיער, העיניים, העור, ואפילו את גודל איבר המין. אתם יכולים לנחש מה בחרו רוב הגברים.  

שינוי המין כבר לא נתפס כמו משהו קיצוני

בשנות ה-60 של המאה ה-21, שינוי המין כבר לא נתפס כמו משהו קיצוני, ורוב האנשים שהיו אז צעירים התנסו בסמי הטרנספורמציה שהפכו לחלק בלתי-נפרד מהתרבות ומאורח החיים שלהם. המבוגרים, שנולדו בתחילת המאה ה-21, ראו בשינויי המין התכופים האלו פורענות וכינו את הצעירים "טרנסהיפים". הטרנסהיפים, מצידם, לעגו לקשישים ולממסד, וטענו שמי שלא התנסה במהלך חייו בשני המינים ובכל הנטיות, לא יכול באמת לבחור באיזה מין ובאיזו נטייה הוא מרגיש הכי בנוח. מה הפלא שהתאהבתי בפרק הזה בהיסטוריה מהרגע הראשון.

הטראנסהיפים לועגים לקשישים ולממסד. מגדלי עזריאלי, תל-אביב, הארץ

המגדר החדש, השלישי – מורפיסקסואלים

שנות ה-60 האלה שינו לחלוטין את התפישה של בני האדם על מין ביולוגי ומיניות. מהרגע שבו המגדר הפך למשהו נזיל, אנשים לא יכלו להתאפק וחייבים היו לבדוק איך זה להיות במין השני. מספרים שברגע שנכנסת לטריפ הזה, לא יצאת ממנו לעולם, אם כי רוב בני האדם התייצבו על מיניות מסויימת לאחר תקופת התנסות כלשהי. אולם אחרים המשיכו לשנות את מינם ונטייתם ללא הרף, מה שיצר את המיניות החדשה, המגדר החדש, השלישי – מורפיסקסואלים.

ובינתיים, שנינו מרחפים בתחנת חלל ששטה בתוך ריק שחור ומקפיא, מוקפים מכשירים שדואגים שיהיה לנו כל מה שרק נרצה. עייף, אולי אפילו קצת מדוכא, אני מבקש מג'פרי להקרין שוב את הפסקה ההיא, מהיומן שכתבתי בגיל עשרים ומשהו, רק כדי לגזור ממנה פרק חדש ליומן שלי היום.

שוכב במיטה עם וירג'יניה וולף וחולם על ג'וני ווקר. אלפיים שישים ומשהו, מיליארדי שנים אחרי שהמפץ הגדול העיף קיבינימט את מה שהיה פעם כאוס ויצר לנו סדר חדש שאותו אני עדיין לא מצליח להבין. היקום ממשיך להתפשט ואני איתו, מוריד חולצה ומכנסיים, נכנס לתוך מצעים נקיים בצבע ירוק לימוני ומניח את הראש על כרית כתומה, ריח השמפו שלו עדיין עליה. אחר כך הוא מכבה את האור בסלון, נכנס אל חדר השינה שלנו ומחליק אל תוך המיטה, לצידי. שנינו כאן, באותה תחנת חלל מוארת מדי בתוך חגורת אסטרואידים מרוחקת מהמקום שפעם היה לנו בית. השעון מראה אינסוף, לזמן כאן אין יותר משמעות. ניקיון ובוהק שולטים בכל מקום, ריח של פלסטיק סינתטי ומתכת מחושלת. על השידה שלידי מונחת כוס של שוקו, מתוק ורותח, ואני עוצם את העיניים ומבקש מג'פרי להטעין למכונת החלומות את זכרונות הנעורים שלי, תערובת צילומים מבולבלים של כדור הארץ, אנשים ומקומות, רגעים קפואים שנחרטו בגופו של מחשב אורגני. רגע לפני שאני שוקע בשינה עמוקה וממלאת, אני מעיף מבט אחרון באלון ומרגיש קצת יותר בבית בתוך היקום המוזר, המבולבל והמסתורי הזה שמכיל אותנו פתאום.