ציון 60 שנות עצמאות ישראל ו-60 שנות נכבה פלסטינית, הם אבן דרך ראויה לבחון את מצב תהליך השלום בין העמים.
מדוע למשל, לפחות מאז "אוסלו",
נכשלים שוב ושוב בהשגת פשרה כלשהי בין העמים? הייתכן שהסכם זה היווה טראומה שהוכיחה לצדדים עד כמה הם בלתי מוכנים לשלום? והאם די בעובדה שארה"ב רוצה בשלום בין השתיים כדי לחתור לכך?
מאז קום המדינה דחף השמאל הישראלי את קברניטיה להסכם שלום עם הערבים, כמעט בכל מחיר; הוא דחף ל"שלום עכשיו", לשלום שבו הישראלים האבירים יוותרו לערבים החלשים מתוך עמדה של כוח, מעין "שלום של נדיבים". לטענת השמאל, כשנחתום על הסכם שלום עם שכנינו, תוכנו יהיה חשוב פחות כי ממילא ההסכם "יתיישר" תוך כדי תנועה. השמאל ראה רק את הסיכויים. הוא נהג להזכיר ימי עבר בארץ ישראל, בהם שכן יהודי לצד ערבי באין מפריע. הוא גזר גזירה שווה מאזורים אחרים בתבל שבהם עשרות שנות איבה באו אל קיצן בשלום של אמת. אפשר לעשות שלום עם הערבים, התעקשו בשמאל, אילו רק יימצא המנהיג האמיץ.
מנגד, הימין פקפק כמעט בכל תוכנית שלום שעלתה על הפרק. הוא היה שקוע כל כולו בניתוח כוונותיו האמיתיות של האויב; הימין ראה רק את הסכנות הניבטות מדפי הנייר שייחתמו חלילה, ולא היה מוכן להתפשר במאומה. משך שנים ארוכות פסל הימין כל הסכם שלום, מכיוון ש"אסור למסור חלקי מולדת".
מאז "אוסלו" הוא פוסל את הערבים כעם. התסכול מאי כיבוד הסכמים, מהפרת הסכמים ומפרוץ אינתיפאדת אל אקצה, שסחטו ביקורת וקריאות ייאוש גם מחלקים של השמאל הישראלי, הביאו את הימין לסתימת הגולל על כל קדם-הסכם, על כל ניצן של תהליך, ולהשמעת סיסמאות קיצוניות נוסח "אין ערבים –אין פיגועים".
מאז כשלון "אוסלו" אין שומעים כמעט את השמאל, גם לא את הימין. ייתכן שאלה וגם אלה סיימו את תפקידם. לחלל שנוצר חדרו מאמינים בסוג חדש של שלום - השלום הציני.
לשלום זה אין תמיכה אמיתית, לא בצד הישראלי ולא בצד הפלסטיני. לכל היותר יחמיאו לו במסדרונות הבית הלבן או במטה הקוורטט. השלום הציני מאופיין בשנאה עזה בין הצדדים; בעוינות ההולכת וגדלה עם כל יום שחולף; במעשי איבה מתמשכים ובתגובות להם, בחוסר אמון גובר, ב"פנקסנות כפולה": אחת מיליטנטית, מול קהל הבית, והשניה "מתונה", מול דעת הקהל העולמית.
השלום הציני פרץ לתודעה "בנאום הג'יהאד" של ערפאת ביוהנסבורג, כאשר זמן קצר אחרי חתימת ההסכם עם ישראל קרא צד א' הפלסטיני להחרבתו של צד ב', ישראל. בתהליך של שלום ציני נפגשים נציגים בכירים של הפלסטינים עם נציגים ישראלים ומסכימים שבעיית הפליטים פתירה, ואך הם שבים לעירם או לכפרם, וקריאת "חק אל עודה" (זכות השיבה, גם לתחומי ישראל) מתרוננת בפיהם.
אותו שלום מאמין במיגון הבית, בית הספר והמתנ"ס כבדרך חיים. הוא אפילו רואה את המקלט המוגן כאמצעי בונה אמון. שלום ציני עלול להקריב עיר שלמה לשמש כמטרות במטווח.
הוא מתמקד ברצון נחוש לרצות בכל מחיר את הדוד סם; הוא ניחן בתכונה תיאורית - "איך שהתהליך מתקדם יפה"? המועברת רק לצד או גורם שאיננו מכיר את המצב לאשורו. זהו שלום של "פוטו אופ", של אמירות נבובות כמו: "שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה" (בוש) או "שלום של אמיצים" (ערפאת) או "נמשיך בשלום כאילו אין פיגועים" (מנהיגים ישראלים).
זהו תהליך שאצה לו הדרך, בעיקר הדרך האמריקנית; הוא תהליך שלום שמחולליו בטוחים ששני הצדדים בשלים להסכם - ולא היא; זהו שלום המתעקש לראות באבו מאזן ובאבו עלא מנהיגים פלסטינים ראויים, המסוגלים גם לחתום על הסכם שלום וגם לממשו, בניגוד לדעתו של מרבית הציבור הפלסטיני.
שלום ציני הוא בדיוק כמו ה"הודנה" (הפסקת האש) שמציעה תנועת החמאס, היינו, לא יותר מאשר מהלך טקטי שנועד להכין את כוחות האויב טוב יותר ליום העימות עם ישראל.
השאלה הנלווית בדרך כלל לקביעות פסקניות כאלה היא – מהי האלטרנטיבה?
פעם נהג השמאל לומר: יש להגיע לשלום, כי עד מתי נוכל להקיז דם? ואז התברר ששלום מסוג מסוים לא מונע בהכרח הקזת דם. פעם נהג הימין לומר: אין להאמין בערבים כי ברגע שנעשה זאת - יישפך דם. כיום, נשפך דם גם מבלי שנתת אמון בצד הפלסטיני.
"אוסלו" והתקופה שלאחריו הראו שהצדדים עדיין אינם מוכנים לשלום אמת. מאידך, השלום הציני יביא אולי להסכם, אבל יהיה זה הסכם ספוג דם.
אל"מ (מיל) משה אלעד שירת בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון ומרצה במכללה האקדמית הגליל המערבי 
