שתף קטע נבחר

הנסיכה

ניקול קראוס, מחצית הזוג המלכותי של הספרות הניו יורקית, נחתה השבוע בירושלים עם בעלה ג'ונתן ספרן פויר, לא רחוק מהבית של סבא וסבתא. עכשיו נותר רק לברר אחת ולתמיד: האם יהודים עושים את זה טוב יותר

חבר של אבא שלי תמיד אומר: אם כבר אנחנו סובלים, בואו לפחות ניהנה מזה. מהמוטו הזה אפשר לגזור כמה עקרונות לבניית קריירה ספרותית מוצלחת: אם כבר אתה סופר, תהיה לפחות סופר יהודי. ואם כבר סופר יהודי, תהיה סופר יהודי אמריקאי. ואם כבר סופר יהודי אמריקאי, תעבור לגור בפארק סלופ.

 

פארק סלופ היא שכונה בברוקלין שמגודרת בין גן פרוספקט לבית הספר בית אלוהים; בין הבית היהודי של פול אוסטר וסירי הוסטוודט לבית היהודי של ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר. מרחוק זה נראה קצת כמו שטעטל, רק עם מנקה שבאה פעמיים בשבוע וקצת פחות פוגרומים. הפוגרומים היחידים מתרחשים בראשה של הסופרת ניקול קראוס, שאת רוב חייה העבירה דווקא בלונג איילנד, בתוך שטעטל מזן אחר.

 

"לצערי, בקהילה היהודית שבה גדלתי לא מצאתי הרבה דברים ראויים להערצה‭,"‬ היא מספרת. "מגיל צעיר רציתי לא להשתייך לזה. האנשים סביבי לא היו דתיים, אבל הם גם לא היו ממש אנשים בעלי חשיבה חופשית. זו היתה תרבות חומרנית, והרגשתי שזו מין קריקטורה של תכונות יהודיות. רק כשהתבגרתי התחלתי להסתכל על זה אחרת. התחלתי להרגיש את העושר שהיה שם והבנתי שכסופרת אין הרבה דברים יותר טובים מאשר להיוולד יהודי, כי זה אומר שאתה נולד לכל כך הרבה סיבוכים. וזה אפילו יותר טוב להיות ישראלי, כי אתה נולד לתוך עוד יותר בעיות ופחדים. חצי מהעבודה נעשתה בשבילך‭."‬

 

אז להיות פלסטיני זה בעצם כל מה שסופר יכול לבקש.

 

"בדיוק‭,"!‬ היא צוחקת, "אבל מצד שני, הרבה יותר קשה להשיג חוזה לתרגום. אז זה מתאזן‭."‬

 

אם יש מישהו שלא צריך לדאוג לגבי חוזי תרגום, זו כנראה ניקול קראוס. בגיל ‭,34‬ בדרך לרומן שלישי, היא מתחזקת קריירה ספרותית מעוררת קנאה. ספרה השני, "תולדות האהבה", תורגם בערך לכל שפה מלבד טזמנית והפך לרב מכר גם בישראל. נראה שקראוס הצליחה לגעת באיזה עצב נדיר, משותף, שיצר הסכמה בין קהל הקוראים ומבקרי הספרות, והשבוע יוכלו המעריצים לפגוש אותה במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי שייפתח ביום ראשון במשכנות שאננים. קראוס היא אחת האורחות המרכזיות של הפסטיבל הירושלמי, לצד בעלה ספרן פויר, נתן אנגלנדר, ארי דה לוקה, אנה אנקוויסט ואחרים.

 

לפני שנתיים נפתח פרק חדש בתולדות האהבה של קראוס עצמה, כשילדה את בנה סשה, שקרוי על שם גיבור הספר "הכל מואר", רומן הביכורים המדובר של בעלה. "כל המושגים שלי בקשר למה זאת אהבה השתנו מאז. אני חושבת שבגלל זה גם הספר שאני כותבת עכשיו מתעסק יותר בילדים‭."‬

 

איך שני סופרים מצליחים לגדל ילד וגם לכתוב?

 

"זה קשה, אבל תודה לאל ששנינו יכולים להרשות לעצמנו לכתוב פול טיים. בשנה הראשונה זה היה בלתי אפשרי לעבוד. עכשיו סשה כבר בן שנתיים, אז חזרנו לסדר יום נורמלי‭." ‬

 

את חושבת שהיית מסוגלת לחיות עם סופר שאת לא אוהבת את הכתיבה שלו?

 

"לא. כתיבה טובה היא הרי השתקפות של השכבה הפנימית ביותר של העצמי, אז אם לא הייתי רואה איזו אמת או חוכמה או יופי בכתיבה שלו, זה לא היה עובד. כמו בכל מערכת יחסים רומנטית, צריך להיות אלמנט של הערצה וכבוד לצד תחושה של שוני – שכל אחד עושה משהו שהשני לא יכול לעשות. מהבחינה הזאת זה קשה, כי שנינו סופרים, אבל עדיין כל אחד מאיתנו עושה את זה אחרת ויש את העניין של 'איך אתה עושה את זה‭."'?‬

 

קראוס אמנם מקפידה שלא לאפשר הצצה לסלון הספרותי הזוגי, ובכל זאת נראה שמשפחת קראוס-ספרן פויר הכניסה קצת זוהר לתחום שמעדיף בדרך כלל סמליות על פני סמלי סקס. ההצלחה הספרותית יוצאת הדופן שלהם, לצד העובדה שהתקשורת האמריקאית נוטה להתייחס אליהם כמקבילה שבורת הלב של בראד ואנג'לינה, הפכו אותם לדמויות בסיפור הגדול שאמריקה נהנית לספר לעצמה פעם בכמה שנים: הסיפור על קבוצת יהודים חדשנית ומצליחה. היום אלה מייקל שייבון ‭")‬איגוד השוטרים היידיים"), שמזגזג בין זכייה בפוליצר לכתיבת תסריטים לסרטי ספיידרמן, נתן אנגלנדר ‭")‬המשרד למקרים מיוחדים"), שכותב עם ספרן פויר ‭")‬קרוב להפליא ורועש להחריד") גירסה חדשה להגדת פסח, וניקול קראוס, שספרה השני יהפוך בשנה הבאה לסרט קולנוע.

 

"אבל זה לא סיפור חדש‭,"‬ מזכירה קראוס. "לפני שני דורות פיליפ רות, סול בלו וברנרד מלמוד היו הסופרים האמריקאים הגדולים. השאלה החשובה, שנשאלה ונענתה כבר באלפי דרכים שונות, היא למה יהודים כותבים. למה הצורה של ספר מתאימה לנו כמו כפפה. למה בחרנו בדרך המוזרה והמעוותת הזו של הבעה עצמית. התשובה שלי היא שאנחנו פשוט אנשים טקסטואליים. הבחינה והפרשנות האינסופיות של כל משפט שמישהו פלט זה משהו מאוד יהודי, וזה יוצר רומן טוב. מעבר לזה, אין לי מספיק פרספקטיבה על ספרות עכשווית כדי לדעת אם יהודים עושים משהו יותר טוב מאחרים‭."‬

 

אז יש דבר כזה תכונות יהודיות?

 

"אין נושא יהודי שהוא לא אנושי, ולהיפך, אבל אי אפשר להכחיש שיש מעמסות מיוחדות שכיהודים כנראה בחרנו לעצמנו. כבר יותר מאלפיים שנה אנחנו נושאים איזו זרות, איזה ניכור, בגרעין של הגנטיקה שלנו. מין תחושה, מרגע שאתה נולד, שאתה נפרד מהעולם. זה התחיל מהכרח, כי לא הרשו לנו להשתייך, ואחרי זה שימרנו את זה כייחוד תרבותי: להיות תמיד יוצא דופן. הדרך שבה אנחנו פותרים את הבדידות הזאת, כיהודים, היא להרגיש מאוד בבית אחד ליד השני. איך שאני יורדת מהמטוס בבן גוריון אני מרגישה שאני בבית.

 

"בשביל הרבה יהודים תחושת הקהילה עוקפת את הבדידות, אבל לא בשבילי. אצלי בסופו של דבר הניכור מדבר בקול רם יותר. אף פעם לא היתה לי נטייה טבעית להיות מעורבת חברתית עם העולם, ואני מצטערת על זה. סופרים אחרים משתמשים בזה: הם כותבים על משפחות גדולות, או על מדינות שלמות, הספרים שלהם מלאים באנשים ודיאלוגים. חבר שלי אמר פעם שברוב הדברים שאני כותבת אין הרבה יותר משתי דמויות ראשיות, ולרוב זה רק אדם אחד עם עצמו. אף פעם לא הרגשתי נוח בבלגן הזה של קשר אנושי‭."‬

 

אם אתם מחפשים הוכחות, בחודשים הקרובים ייצא אצלנו ספרה הראשון של קראוס, "אדם נכנס לתוך חדר" (הוצאת מחברות לספרות‭,(‬ דו"ח יפהפה על מצבו של סמסון, אדם שמתמודד עם אובדן זיכרון. למרות שהספר שונה מאוד מ"תולדות האהבה", קראוס דווקא מוצאת ביניהם קשר: "כנראה שהנושא שלי בכתיבה הוא הקיום שלנו כישויות בודדות בעולם – ואני לוקחת את זה כמובן מאליו שכולנו מרגישים בודדים ברמה כזו או אחרת. איך אנחנו סוגרים את הפער הזה בינינו לאחרים, איך אנחנו נוגעים באנשים ואיך אנחנו מרשים להם לגעת בנו. בשבילי זה נורא מסובך. מאז ומתמיד היתה לי בעיה עם זה‭."‬

 

מה בכל זאת ההבדל בין מי שהיית בגיל ההתבגרות למי שאת היום?

 

"כמעט עניתי שהייתי ביישנית, אבל בעצם גם היום אני ביישנית באותה מידה. ההבדל הוא שככל שאני מתבגרת אני יותר קשה עם עצמי. כשהייתי צעירה הייתי כותבת דברים וחושבת 'אוי, זה ממש טוב‭,'!‬ ועכשיו אני מסתכלת על מה שאני כותבת וחושבת 'זה לא מספיק טוב‭.'‬ אני סובלת יותר, כי אני כבר יודעת מה אפשרי בכתיבה ואני לא יודעת איך לעשות את זה בעצמי‭."‬

 

מי שקרא את "תולדות האהבה" כבר יודע שקראוס יודעת לעשות את זה לגמרי בעצמה. לא שהיא נמנעת מלהיעזר באחרים. הספר הזה כולל לא מעט איזכורים של מוזיקאים, משוררים וציירים שקראוס אוהבת במיוחד. אחת הסצינות בספר, שבה מגיעה אחת הדמויות לבית חולים אחרי נסיון התאבדות כושל וממלמלת "כל כך מצטער, כל כך אנוכי‭,"‬ היא למעשה ציטוט מדויק מהשיר ‭'Let's Not Shit Ourselves'‬ של המוזיקאי האמריקאי ברייט אייז.

 

"תמיד חשבתי שהוא ימצא את זה ויכתוב לי מכתב או משהו, אבל לצערי לא קיבלתי ממנו כלום‭,"‬ היא מודה. "כשאני כותבת אני מנסה לקחת חתיכות קטנות מדברים שמרגשים אותי ולהכניס אותן פנימה. רומן זה כמו מכונה גדולה שאתה יכול לשים בה את כל הדברים שאתה רוצה לשמור ולזכור ולהבין. מוזיקאים וציירים עושים את זה כל הזמן. לפני שהספר פורסם ביקשתי שיבדקו אם זה חוקי, כי באמת הכנסתי שורה של בקט שפשוט העתקתי ישר מהספר שלו. הספר מלא גם בשורות שלקחתי מיהודה עמיחי‭."‬

 

את קוראת ספרות ישראלית?

 

"כמה שיותר. קראתי כמעט כל מה שעמוס עוז ודויד גרוסמן כתבו. אני מאוד מושפעת מגרוסמן. ל'עיין ערך: אהבה' היתה השפעה ענקית על הכתיבה שלי. הוא נתן לי את התחושה שהכל אפשרי בכתיבה, שאתה צריך לזרוק הכל לתוך הרומן, עם הכי הרבה אנרגיה ורגש שאפשר, ולראות מה יקרה. חוץ מהם אני קוראת גם את אתגר קרת, ועכשיו התחלתי את אשכול נבו‭."‬

 

את כל אלה תוכל קראוס לפגוש השבוע בפסטיבל הסופרים בירושלים, שם תתארח ביום שלישי לשיחה עם עמוס עוז, ובינתיים היא מנצלת את הביקור בארץ כדי לעשות את מה שכל יהודי אמריקאי היה עושה כאן בחופשה: מראיינת שופטים. "בספר הבא, שעליו אני עובדת, אחת הדמויות הראשיות היא שופט ישראלי, אז אני עושה תחקיר. ראיינתי כבר את השופט זמיר. אני בדרך כלל לא עושה תחקירים לספרים, אבל אם פיליפ רות וגרוסמן, שהם שני סופרים שונים כל כך, טוענים שזה עובד בשבילם, חשבתי שכדאי לנסות. זה יהיה ספר רציני יותר. בכלל, מאז הלידה נראה לי שקצת הפכתי לרצינית. אבל הכל יכול עוד להשתנות, אני אף פעם לא באמת יודעת מה אני עושה עד הסוף. כשאני כותבת זה כאילו אני הולכת אחורה, נתקלת בדברים‭."‬

 

אז למה לכתוב?

 

"הכתיבה יוצרת הרבה קשיים, אבל פותרת אחרים. זה בלתי אפשרי בשבילי להסתובב בעולם מלאה בכל הרגשות המסובכים האלה בתור רסיסים, ורק כשאני כותבת אני מתחילה בכלל להבין מה אני מרגישה. זה נותן לי תחושה של סדר. זה מאפשר לי לתת משמעות לדברים שקורים לי ובחיים בכלל; חיים שאחרת היו פשוט חולפים על פניי. הבעיה היא שכשהכתיבה לא ממש מצליחה – וזה קורה לי לעיתים תכופות – אז זה ממש גיהינום‭."‬

 

מה את עושה כשאת לא מצליחה לכתוב?

 

"סובלת. אני הופכת לחסרת סבלנות וחסרת כיוון. נודדת בבית. הביטחון העצמי שלי צונח. אני לא יודעת מי אני בלי הכתיבה. שלושה שבועות בלי כתיבה ואני נעלמת לגמרי. זה נורא כמה תחושת העצמי שלי קשורה בכתיבה שלי. אבל בסופו של דבר הפתרון היחיד שאני מוצאת הוא לדפוק

 את הראש ולנסות לעשות מאמץ לכתוב, אפילו מאמץ סמלי. ואז, כמעט במקרה, מופיע משפט או שמופיעה דמות, ואז פסקה, ואז כמה עמודים. וזה משהו להיאחז בו. ומשם אני ממשיכה, בזהירות רבה‭."‬

 

מה גורם לך לכתוב, אושר קיצוני או כאב קיצוני?

 

"אושר וסיפוק עצמי לא מעודדים את החפירה הקיומית שלב שבור ועצבות מעודדים. אתה לא מייחל כמובן לדברים האלה, אבל כשזה קורה אתה לא בורח ולא מרגיע את זה עם סם כמו טלוויזיה, אלא יושב בבית עם עצמך ומסתכל על זה. הסופרים הטובים לא בורחים מכאב, הם רצים לתוכו. בזמנים טובים אני חושבת שצריך להודות לנו, הסופרים. בזמנים רעים אני חושבת שאנחנו פשוט מטומטמים‭."‬

 

היתה לך התלבטות אם להגיע לכאן בגלל המצב הפוליטי?

 

"קשה אמנם להתעלם מזה, אבל מבחינה רגשית, ישראל היא אחד המקומות היחידים שאני מרגישה שהם שלי. סבא וסבתא שלי הכירו כאן, ההורים שלי נפגשו והתחתנו כאן, סבא וסבתא השניים שלי גרו בירושלים עד שהם מתו לא מזמן. בלי ישראל לא הייתי קיימת – אף אחד מבני המשפחה שלי לא היה פוגש אחד את השני. אז האם חשבתי פעמיים לפני שבאתי? לא. צריך לעשות הפרדה בין הפוליטיקה והאנשים. אני לא יכולה לנטור טינה למדינה בגלל הפעולות של הממשלה שלה. בסופו של דבר, זה אותו דבר עם אמריקה. מה, לא היית בא לניו יורק בגלל שיש לנו את אחת הממשלות הכי גרועות בהיסטוריה‭."?‬

 

  • מתוך מוסף הספרים של "7 לילות" בידיעות אחרונות

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קראוס. מרגישה פה בבית
צילום: ג'ויס ראביד
"תולדות האהבה"
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים