להתחיל ישר עם המין. הגוף לא משקר
נפגשים, יש איזו כימיה ראשונית, והרצון לסקס מטשטש את הדברים שיילכו ויתבהרו עם הזמן. הוא רציני מדי, היא קלילה מדי, היא מוחצנת, הוא מופנם. וככה עובר לו הזמן, ושניהם, או לפחות אחד מהם, כבר מבינים שזה לא זה, אבל די נוח להמשיך. רק עוד קצת, עד שנמצא משהו אחר. וה"רק עוד קצת" הזה ממשיך אצל זוגות רבים חודשים ואף שנים. למה בעצם? הפוך, גוטה, הפוך!
"ראיתי אותה בתור לגבינות בסופרמרקט. היא חייכה אלי ואני אחזתי בידה. היה לה ריח של תותים ועיניים מחייכות שבכל אחת מהן זורח כוכב. היא השעינה את ראשה עלי, וכך יצאנו לחוף הים. השעה היתה כבר תשע בערב, וככה טיילנו לנו, כשקרני הירח משחקות תופסת עם רוח הערב הקרירה.
כך מתחיל לו מסלול מעוות ומביך של נשף תחפושות, בו אנחנו מראים למי שאיתנו את מי שהיינו רוצים להיות, לא אותנו באמת. ובסוף, רק בסוף, נכנסים למיטה. נסו להפוך את הסדר ותראו שהכל הופך ליותר ברור. יותר קל. יותר אמיתי. הגוף לא משקר. אל תתנו לחינוך הדפוק שכולנו קיבלנו להרוס לנו את האינסטינקטים. "זיונים זה לא הכל", כתב דן בן אמוץ. אז נכון שזה לא הכל, אבל זהו הפוליגרף הכי משוכלל שקיים. אתם יודעים מה? לכו להזדיין.
אחר כך ישבנו על החול. היא ליטפה אותי ואני אותה. לפתע היא קמה, השליכה מעליה את כל הבגדים ורצה לתוך המים. קמתי גם אני, זרקתי מעלי את הג'ינס, בעטתי אותו גבוה באוויר, אחר כך את כל השאר, ונכנסתי למים.
נגענו זה בזו, והיא כרכה את רגליה סביבי וטמנה את ראשה בצווארי. אחר כך שכבנו. ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם... לפנות בוקר, היא חייכה אלי בפרצוף מלא חול ואמרה: 'קוראים לי תמר...'
'נעים מאוד, אודי...' השבתי.
'אודי חמודי?' צחקה.
'לא', נישקתי אותה, 'סתם אודי'".
תארו לכם שכך היו נפגשים גבר ואשה. תארו לכם שככה היה מקובל. קודם נותנים לאינסטינקטים לפעול. לא אומרים מילה, זורמים עם הכימיה, עם התחושות והרצונות. תחשבו על זה ברצינות. כמה עוגמות נפש היו נחסכות. הרי לפעמים מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה וזמן בשביל לגלות שמי שמולך לא מתאים, לא מבחינה מינית, לא מבחינת הפתיחות ולא מבחינת מצב הרוח.
ומה קורה היום במציאות? זוג נפגשים, יש איזו כימיה ראשונית, והרצון לסקס מטשטש את הדברים שיילכו ויתבהרו עם הזמן. הוא רציני מדי, היא קלילה מדי, היא מוחצנת, הוא מופנם. וככה עובר לו הזמן, ושניהם, או לפחות אחד מהם, כבר מבינים שזה לא זה, אבל די נוח להמשיך. רק עוד קצת, עד שנמצא משהו אחר. וה"רק עוד קצת" הזה ממשיך אצל זוגות רבים חודשים ואף שנים.
אז אני אומר – קודם תגעו. קודם תפרקו זה את זה לחתיכות. אל תחליפו מילה. תנו לגוף שלכם ולחיה הקדמונית שמתחבאת בו להחליט עבורכם אם זה בן זוג טוב. הגוף לא ישקר.
אילו הייתי יכול, הייתי שולח כל זוג שהביטו זה לזו בעיניים בפעם הראשונה וחייכו לסדנה של שתיקה וסקס. אחרי שבוע הם יידעו אם הם מתאימים.
אני שומע עכשיו מחשבה של מישהו: "יופי... ואם הוא דביל מושלם והיא מרצה ליחב"ל ? ואם היא ממש נעל והוא אינטיליגנטי מאוד? מה אז?"
אפילו אינטליגנציה אפשר למדוד בצורה הזו
שחקנית חיזוק:
מבחן הפוליגרף הכי מדויק - סקס
טלי נץ
הכל צף, אי אפשר להסתיר מי אתה. כל התכונות שלך, הטובות והרעות, יתגלו. בסקס יש מרכיב אינסטינקטיבי, חייתי ופראי, שעולה מתוכנו. הדרך השונה בה מתבטא מרכיב זה אצל הבחור תעיד מיד מיהו מתחת לכל השכבות
תאמינו לי שאפילו אינטליגנציה אפשר למדוד בצורה הזו. שבוע של סקס מרוכז יבהיר לכם טוב טוב אם מי שמולכם הוא אדם אינטליגנטי. רק תסתמו. לא לדבר. שקט מוחלט. לא "איך קוראים לך?", לא "מה את אוהבת?" ולא "בא לך ללכת לסרט?" ממש לא סרט.
בכלל, כל הקטע הזה של זוג שנפגשים בפעמים הראשונות ויוצאים לסרט נשמע לי די מחריד. זה מזכיר לי את הסיטואציה בה שני גברים זרים עומדים אחד ליד השני במשתנה ציבורית ומשתינים. עשרה סנטימטר מול הפרצוף שלהם יש קיר, הם זרים לחלוטין, אבל אם תשאל אותם אחר כך מה היה צבעו של הקיר הם לא יזכרו. הם רק יזכרו את הנוכחות החזקה של הגבר שעמד בצמוד אליהם, ריח של סיגריה אולי, איך הוא ניער? הוא שטף ידיים? כמה פיפי יצא לו? לפי הצבע הוא שתה מספיק? איזה שיר הוא שורק?
במשתנה לפחות הולכים עד הסוף עם המטרה האמיתית, להשתין. בסרט יושב הזוג שלנו ועושה הכל פרט למה שהוא באמת רוצה (אם באמת יש כימיה) – לגעת. ואת האמת כולם יודעים. הם הלכו לסרט בשביל לשבת קרוב זה לזה. למה שלא תשכבו? אחר כך תלכו לסרט.
סליחה שאני משווה סרט למשתנה ציבורית, אבל תחשבו על פעם אחת שיצאתם לסרט עם מישהי שזה עתה הכרתם. אתם זוכרים מה היה בסרט, או שזוכרים רק את הריח שלה? את חום הגוף שלה? את מגע הירך שלה בשלכם? אה? מה אתם זוכרים?
ואתם יודעים מה? אלו מכם שזוכרים את תוכן הסרט, יש להם כבר תשובה לגבי אורך ואיכות היחסים שלאחר מכן.
כשהייתי ילד קטן הייתי הולך להמון סרטים. אני זוכר אחרי הקרנות של "טרזן", היינו אוכלים קרטיב לימון ושואלים את השאלה האולטימטיבית ששאלו אז ילדים אחרי סרט: "מה מזכיר לך שטרזן קפץ על האריה?"
והילד השני היה מחייך, יודע שאני לא מחכה לתשובה, ועונה לי: "ומה מזכיר לך שהתנין קפץ פתאום מהמים?"
לי זה מזכיר שעדיף תמיד להיות אמיתי ותמים. עדיף להיות ילד ולראות סרט, מלהיות מבוגר ולאכול סרטים בסרט שאתה בכלל לא רוצה להיות בו.
בני האדם היום כל כך מעוותים, שבמקום לקחת אותו/ה לים ולזיין לו/ה את הצורה, אנחנו הולכים לסרט ומזיינים זה לזה את השכל.
הוא (ברוב חשיבות): "אני מת על הבמאי הזה..."
היא (ברוב חכמה): "אתה יודע שהוא מת לפני שנתיים מאיידס?"
הוא (ברוב טמטום): "לא ידעתי שהוא היה הומו..."
ואני רואה אותם ורוצה לצעוק להם: "היי, תתעוררו! לכו לים ותטחנו זה את זו לאבק. כי אם לא תעשו זאת, השיחה הבאה שלכם תהיה על שואב אבק, מכונת כביסה, ובזה אתם כבר עיצבתם לעצמכם את החיים".
אחר כך הם יקבעו לעוד יומיים, שלא להיראות להוטים. אחרי יומיים הם ידברו שיחה ארוכה מאוד לתוך הלילה. בטלפון. חמש שעות של שיחה. והם גרים באותה עיר. חמש שעות:
"אני אוהבת את פליני" (כלומר, "אני בוגרת לגילי, יש לי טעם מה זה משובח")
- "ואני אוהב את טרנטינו" (כלומר, "אני לא דופק חשבון, חי על הקצה, גנוב שכזה")
"מה הדבר הכי מטורף שעשית בחיים?" (רוצה לומר, "אתה מוצא חן בעיניי, בא לי כבר לאכול אותך").
- "רכבתי עירום על פיל בנפאל, וטיגריס רדף אחרינו" (כלומר, "אני סוג של אינדיאנה ג'ונס הרפתקני").
"ראית את 'הטנגו האחרון בפריז'?" (רוצה לומר, "אני אמנם צעירה, אבל לא תמימה").
-"בטח..." (הוא משקר)
"הקטע עם החמאה היה חזק" (כלומר, "גם אני מוכנה. אני נועזת שכזו, מנסה הכל. גם גבינה תשע אחוז תהיה בסדר").
-"כן, חזק מאוד" (שזה בעצם – "על מה היא מדברת, למען השם?")
הם מסיימים את השיחה. הוא רץ לאינטרנט לבדוק מה היה שם עם החמאה, אחר כך עושה עם עצמו אהבה ונרדם. היא אוכלת גביע שלם של גלידה.
מצד שני:
סקס בתור אודישן של תוכנית ריאליטי?
יעל דורון וגילי בר
כמה קל ופשוט זה היה, אילו אפשר היה באמת למצוא את אותו רכיב מזוקק ונקי שמאפשר לדעת מיד מי באמת האדם מולנו, האם הוא מתאים לנו. אפשר להבין את המשאלה למצוא "נוסחת קסמים" שתקצר תהליכים ותמנע תסכולים מיותרים. האומנם סקס יכול להוות מדד אמין? ספק גדול
אחר כך תלכו לסרט.
האימייל של אלינוריגבי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
