"העיקר שעל המצבה שלי יהיה כתוב 'מתה רזה'"
סובלים מהפרעת אכילה? זקוקים לעזרה? חברות קבוצת אב"א (אנורקטיות בולמיות אנונימיות) מתמודדות עם המחלה קצת אחרת. בואו להתייעץ איתן היום בפורום לאשה
בצעד יוצא דופן, הזמינו חברות קבוצת ABA (אנורקטיות בולמיות אנונימיות) את כתבתנו אסנת עופר להצטרף לאחד המפגשים שלהן. השמות בכתבה בדויים. הסיפורים, ובעיקר הרגשות, אמיתיים לגמרי. רוצים עוד? בואו לדבר על זה בפורום שלנו , היום (ב', 23 ביוני) בשעה 19:00.
פגשתי אותן בשיאו של החורף. שמינייה סודית ועצובה נורא. למרות החימום המעיק בחדר, נשארו מכורבלות במעילים וצעיפים, ונדמה היה כי הסערה שמשתוללת אצל כל אחת מהן בפנים, מאיימת ומפחידה הרבה יותר מסופת הגשם והרעמים שהתחוללה בחוץ.
היו שם סיגל ("אני נמצאת בסכנה אמיתית"); גילי ("לא ידעתי מה לעשות עם הייאוש והפחד"); שרית, שנשארה בת תשע, הגיל בו פרצה אצלה המחלה; מירית, שמתמודדת כבר 14 שנה ("אם אקום יום אחד ולא אעשה את מה שאני צריכה לעשות- נגמר הסיפור שלי"); עדי, שישבה בצד ואכלה סלט ולחם, מרוכזת, קפואה ורצינית להחריד; אפי ולאה, שחולמת "רק לקום בבוקר ולשתות קפה כמו כולם, בלי להשתמש".
הנשים הצעירות האלה, ששמותיהן בדויים לבקשתן, וסיפורן מתפרסם השבוע במדור הבריאות בעיתון "לאשה", מתייחסות לעצמן כאל מכורות. לא להרואין או לאלכוהול, להתמכרות שלהם קוראים אנורקסיה. או בולימיה. לפעמים גם וגם. "סטלה", "להשתמש", "להיות נקייה", ושאר הביטויים ששגורים בפיהן לקוחים מעולם הסלנג הנרקומני, ולא בכדי. מאחורי העגה עומדת תפיסת עולם שלמה, אותה מתארת לאה, "נרקומן משתמש בסם, אני השתמשתי בבולמוסים והקאות. בתקופה מסוימת השימוש באוכל היה הסם שהציל אותי ממוות. לא יכולתי להתמודד עם החיים, עם האכזבות, הכישלונות והעלייה במשקל. יכולתי לתפקד רק כשיכולתי להשתמש - להיות רזה, להתרוקן. בכל פעם שהחיים הפגישו אותי עם משהו, הייתי מגיעה הביתה, אוכלת את כל העולם, מקיאה את כל העולם, וזה נתן לי כוח.
"אלא שמכור הוא אדם אובססיבי, כפייתי, שברגע שהוא מתחיל משהו הוא לא יכול להפסיק. בהדרגה, הסם השתלט עלי והפך להיות הבעיה. הגעתי למקום שבו השימוש לחץ אותי יותר ויותר ויותר, עד שלא נשאר דבר בחיים שלי חוץ מהשימוש".
היא בת 35, אנורקטית בולימית. מכורה מגיל 24. אישה מבריקה וסוחפת, שכלואה בגוף של ילדה רזה ומבוהלת. לאה הבינה שהיא חולה רק כשהגיעה למשקל של 34 ק"ג. "לא הסכמתי להודות שיש לי בעיה. מבחינתי יכולתי למות, העיקר שעל המצבה שלי יהיה כתוב 'לאה מתה רזה'. זו המחלה שלי, והיא לקחה אותי בלי שהיה לי כוח לעצור את מה שקורה לי. רק בניקיון התחלתי לקלוט את האמת: שהשימוש הוא לא הפתרון".
כלום לא עבד
השימוש בסם האוכל, ברעב ובהקאות, הוא תרופה לפחד, לריקנות, לרגישות האיומה שיכולה לפרק אותן לגורמים על כל דבר, קטן כגדול – ריב עם אמא, או איחור לעבודה. אלא שעם הזמן הפכה התרופה לרעל, והסם שנתן משמעות לחיים והרגיע את התחושות והרגשות הפסיק להשפיע. אחרי שנים של שימוש הגוף מתרגל, נזקק למנה גדולה יותר, ואז מתחילה ההידרדרות. המחלה משתלטת. כדי להיחלץ ממנה ניסו שמונה הנשים כל מה שאפשר: טיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטרים, אשפוזים, ניסיונות התאבדות, חזרה לדת היהודית ולדתות אחרות, מנצרות ועד בודהיזם.
"וכלום לא עבד", אומרת לאה. "בבית החולים הצלחתי להיות נקייה, אבל איך שפתחו את הדלת ויצאתי הביתה, הייתי עם הראש באסלה. הייתי מתפללת לאלוהים שיציל אותי ויעזור לי להישאר נקייה, ובאמצע התפילה רצה לאסלה".
"אשפזתי את עצמי במשך שלושה חודשים וחצי, קיבלתי טיפול לגוף שלי, אבל בתור מכורה זה לא נתן מענה לבעיה שלי" מוסיפה אפי. "כשיצאתי משם, מהר מאוד חזרתי להרגלי האכילה שלי". היא בת 27, חולה מגיל 19. קטנטונת, נראית צעירה מאוד. היא מהורהרת ועצורה, מדברת בשקט אך בנחישות, ונדמה שהיא מתקשה להאמין שהיא חיה.
אבא: אנורקטיות בולמיות אנונימיות
את קבוצת "אנורקטיות בולימיות אנונימיות" (ABA), הפועלת בשיטת 12 הצעדים על פי מסורת האלכוהוליסטים האנונימיים, הקימו ארבע מהנשים לפני כשנה וחצי. הן הכירו בקבוצת אנונימיים אחרת (OA, אכלני יתר אנונימיים). אחת מהן נחשפה לקבוצת ABA במהלך טיול באוסטרליה, והביאה לארץ את הספר שמתאר את התוכנית, המסורות וסיפורי נגמלים. הספר נכתב לפני 15 שנה על ידי אנורקסיות ובולמיות בהחלמה מהמחלה, כלומר בשלבים שונים של התוכנית.
הספר פקח את עיני ארבע החברות להבין שמה שמסתתר בתוך הפרעת האכילה וממרר את חייהן זו תאוות שליטה אובססיבית לדימוי גוף חולני ולהרגלי אכילה לא שפויים שכוללים בולמוסי זלילה והקאות, הרעבה עצמית, שימוש בחומרים משלשלים ומשתנים ופעילות גופנית כפייתית. ככה עד הסוף המר.
"כשהחזקתי את הספר של ה־ABA ביד", משחזרת לאה, "זה היה כמו להחזיק ספר תורה. הרגשתי שהגעתי הביתה".
בתחילת החורף הזמינו אותי הנשים לפגישה פתוחה של הקבוצה הנפגשת אחת לשבוע במתנ"ס בכרכור. חודשיים אחרי, נפגשתי שוב עם לאה ואפי, הפעם בבית פרטי. על כוס תה (אני) וסיגריות (הן) נחשפתי לעולמן של נשים שבמשך שנים לא ידעו איך יוצאים מהמיטה בבוקר, שלא לדבר על לסחוב את שארית היום. אלמלא החליטו "להיכנע" (כך בפיהן) לתוכנית 12 הצעדים, שלימדה אותן להחזיק זו את זו בחיים, היה נחרץ גורלן למוות איטי ומייסר שכפו על עצמן.
"מחלה גופנית עם הפרעה נפשית"
וכך זה עובד: בכל שבוע הן נפגשות ביום ובשעה קבועים. בפגישה הן מקיימות את תוכנית 12 הצעדים בדבקות טקסית. בשאר הזמן הן נתמכות ותומכות זו בזו טלפונית בכל רגע שצריך. לכל אחת יש מאמנת, ולחלקן גם מדריכים רוחניים, שגם איתם הן מתייעצות מסביב לשעון.
לארבע המייסדות הצטרפו שמונה נשים נוספות ששמעו על הקבוצה, קראו עליה באתרים שעוסקים בהפרעות אכילה, או נתקלו במודעות שחברות הקבוצה תלו בבתי החולים והמרפאות. לאחרונה נפתחה קבוצה נוספת בכפר־סבא, בה חברים בינתיים שלוש נשים וגבר אחד.
כל אחת מהן מקיימת שגרת אכילה מוקפדת. למעשה, הן אוכלות בכל זמן ובכל מקום: באוטובוס, בפגישות, אפילו במכונית שלי. הם אוכלות לא מפני שבא להן, אלא מפני שבשבילן זו הדרך היחידה לאכילה שפויה.
על השאלה איך מצליחה התוכנית הזו - שפועלת ללא פיקוח רפואי, פסיכולוגי או דיאטני - במקום בו הפסיכיאטרים המלומדים נכשלים, הן מתקשות לענות. מודות שאין הסבר הגיוני. אולי זה קורה בדיוק בגלל זה: מפני שלמחלה האיומה והמכוערת הזו אין שום הגיון, ואי־אפשר להתאים טיפול קונבנציונלי למשהו לא הגיוני.
"זו מחלה גופנית עם הפרעה נפשית, משולבת עם בעיה רוחנית", מנסה לאה להסביר. "אם לא הייתי נכנעת לתוכנית לא הייתי פה. הייתי מתה. זה הדבר הראשון שהתוכנית מכריחה אותך: להרים ידיים. להיכנע. להודות שהפסדת במלחמה. האובססיה שלי כמכורה הייתה כל כך חזקה, שלא יכולה להפסיק אותה על ידי כוח הרצון בלבד.
"אחרי לילה מטורף של בולמוסים והקאות אמרתי לעצמי שבחיים אני לא משתמשת בדבר הזה שהורג אותי, אבל עוד לפני שגמרתי לומר את המשפט, כבר הייתי בתוך המקרר. שום כוח אנושי, לא פסיכיאטרים, לא קשירות ולא כדורים, לא יכול היה לעצור את האובססיה הזו. את הטירוף אליו הגעתי".
"אי אפשר להחלים. המחלה תמיד שם"
"אם הייתי יודעת שהפתרון הזה קיים, הייתי יכולה לחסוך מעצמי שנים של סבל" מנסה אפי להסביר את סוד כוחה של התוכנית. "קשה להסביר למה כשאני הולכת למפגש של הקבוצה אני חוזרת לשפיות ומקבלת כוח להמשיך. אם הייתי נשארת לבד בבית, בלי ללכת לקבוצות (אני ממשיכה ללכת לפגישות של קבוצות אנונימיים אחרות, מלבד ABA), לא יודעת איפה הייתי.
"הצעד השני בתוכנית הוא לתת אמון באנשים ולבקש עזרה. להרים טלפון ולהגיד 'אני הולכת להשתמש, אני משתגעת'. כולנו נמצאות באותם מצבים. הרגש שמתעורר הוא אותו רגש, וכשאני שומעת מישהי מהקבוצה אומרת: 'תקשיבי, הייתי במצב הזה, יצאתי מזה', זה נותן לי שקט שאפשר לעבור את זה בלי להשתמש".
כמה שנים נמשכת ההחלמה?
לאה פורצת בצחוק מתגלגל. אפי, לראשונה, מחייכת. הן חושבות שהשאלה אידיוטית. "הפרעת אכילה היא מחלה כרונית, והצלחת התוכנית היא בהבנה שזו בעיה לכל החיים. הנטייה קיימת בתוכנו שנים אחרי שהפסקנו לעשות בולמוסים ולהקיא או להרעיב את עצמנו. לכן תהליך ההחלמה נמשך גם אחרי שאנחנו חוזרות לאכול בצורה שפויה ולנהל חיים רגילים".
אפשר להחלים?
אפי: "אי אפשר. המחלה תמיד שם. שנים חייתי באשליה שברגע שאטפל בהפרעת האכילה שלי ואחזור לאכול כמו בן אדם נורמלי, הכל יהיה בסדר: אלך ללמוד, אמצא חבר ואתחתן. אקבל פרס נובל. לקח לי זמן לקלוט שיש לי בעיית חיים, אישיות חולה.
"המחלה שלי היא לא האוכל, ולכן ההחלמה היא לכל החיים. אני צריכה להחלים מעצמי, מהאישיות שלי. אני צריכה לזכור שאני מכורה. חסרת אונים מול מה שקורה סביבי: מול המחשבות שלי, האנשים, אמא שלי, האוטובוס שמאחר, כל דבר שיכול לגרום לי להרגיש שאין לי את הכוח הזה שיש לאדם נורמלי. ברגע אחד אני מתהפכת ורוצה למות.
"אני לא יכולה להסביר איך בזכות התוכנית הזו, בזכות הקבלה של האמת הזו - שאני מכורה - יש לי כוח לקום בבוקר וללכת לעבודה. החיים בתוכנית לא דומים בשום צורה לחיים שחיינו פעם. כל שנות המחלה לא היה דבר כזה, לקום בבוקר עם שמחה, עם תקווה. לא היה שום דבר לחיות בשבילו. הייתי קמה בבוקר ורוצה למות. והיום יש לי חיים אמיתיים, עם רגעים של שמחה, בלי שנאה עצמית".
לאה: "בלי התוכנית היינו מתות. לי היה ברור שאמות מהמחלה. לא חשבתי שאחיה את מה שאני חיה היום. שאי־פעם אהיה נקייה. שאוכל לצחוק ולחייך. להרגיש. לאכול כמו בן אדם. להתקלח. לחתוך סלט. הפרעת האכילה שלי מאוד קשה, והייתי צריכה ללמוד את הדברים האלה מהתחלה. הדמעות שלי עכשיו הן דמעות של אסירות תודה. אני נולדתי מחדש".
למי זה מתאים?
תוכניות גמילה במסגרת 12 הצעדים נולדו בארצות־הברית בשנות ה־30. האגדה מספרת על שלושה אלכוהוליסטים. הראשון שבהם היה אדי, מיליונר שזכה להארה והבין שעליו לטפל בעצמו לפני שימות. הוא הפסיק לשתות, ובמקביל הרגיש דחף פנימי לעזור לאלכוהוליסט נוסף ולהראות לו את הדרך. אדי תמך בביל, איש עסקים שהציל את חייו של בוב, כפי שאדי הציל את שלו. שרשרת התמיכה ההדדית התפשטה בעולם לאחר שעיתונאי פרסם את הסיפור בארצות הברית.
וזו תמצית העניין: ללא תרופות, ללא פסיכולוגים, רופאים או פסיכיאטרים, גומלים החברים אלה את אלה, תומכים, מזדהים, מבינים ומכילים את מי שסובל כפי שסבלו הם. זה קורה בעזרת תוכנית בת 12 שלבים, שמכוונת להתבוננות פנימית ולהבנה שההתמכרות היא לכל החיים. ההבטחה היא לקיים יום אחד נקי, חופשי מהתמכרות.
כל סטייה מהתוכנית מסכנת את היום הנקי ואת ההחלמה, ומחייבת לחזור לנקודת ההתחלה.
כל פגישה נמשכת שעה וחצי בדיוק, במהלכה מתפללים את תפילת השלווה, קוראים מתוך דפים את העקרונות, המסורות והצעדים, מתחלקים בתחושות וחוויות ומקבלים החלטות דמוקרטיות שנוגעות לקבוצה. לא חייבים לשלם עבור ההשתתפות, אבל אפשר לתרום כדי לממן את דמי השכירות והשתייה במפגשים.
בעולם פועלות כיום 68 תוכניות גמילה שונות: מסמים ואלכוהול ועד סקס, הימורים וכסף. שתי קבוצות ABA בישראל פתוחות למצטרפים ומצטרפות בכל גיל, שסובלים מאנורקסיה ו/או בולימיה.
המעוניינים להצטרף לאחת משתי הקבוצות, או לפתוח קבוצה חדשה יכולים לפנות למערכת "לאשה" בדואר האלקטרוני וbriut@laisha.co.il, ואנו נפנה לאשת הקשר.
הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגיליון השבוע
