תרגיל בגמישות הלכתית

פרשת "בהר" היא פרשת הצדק הסוציאלי. חלקה הארי מוקדש לתביעה לחלוקת הרכוש בעולם המושתתת על שני עקרונות: א. אחריות העשירים על פרנסת העניים. ב. השוויון הבסיסי בין בני האדם.

בניגוד לסוציליזם מודרני, נקודת המוצא שלפנינו היא דתית (כה, כג): "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". כספו של העשיר אינו באמת כספו, אדמות לא שייכות לרוכשיהן או לכובשיהן ואפילו ארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל. הכל שייך לאלהים, ואלהים החומל של פרשת בהר רוצה שהעשירים יהיו נדיבים כמעט כמוהו.

אפילו היום לווה מן הלילה

המדרש היפה הבא מסביר את היסוד המוסרי-קוסמי שבשמו תובע אלהים שוויון בחלוקת הרכוש (שמות רבה, ל"א, ט"ו):

"בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווים זה מזה: היום לווה מן הלילה, והלילה מן היום... הלבנה לווה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה... החכמה לווה מן הבינה, והבינה מן החכמה ....

"בשר ודם לווה מחברו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל, ואלו שנוטלים רבית אומרים לקדוש ברוך הוא: למה אין אתה נוטל מעולמך שכר שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים אתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר, אמר להם הקב"ה ראו כמה הלוויתי ואיני נוטל רבית ... אוי למי שנוטל ...".

אסור להלוות בריבית. נקודה

ויקרא פרק כ"ה, ל"ה-ל"ח

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ... אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים"

אבל בני אדם הם לא אלהים

אלהים כנראה לעולם לא יסבול ממחסור, לאלהים יש הכל ועל כן הוא יכול לחלק בנדיבות. אלהי היהודים הוא גם "אחד ואין יחיד כייחודו", אין לו מתחרים ואין לו יצר תחרות. אנחנו יכולים לשאוף להידמות לאלהים אבל אנחנו בני אדם. מימי קין והבל אנחנו חיים, לצד האחווה ותחושות השיתוף, גם בתחושות עזות של תחרות, אפילו קין והבל, שני הילדים הראשונים בעולם, הרגישו שאין בו די מקום לשניהם. זה רעיון הבלותי אבל גם אנושי להחריד. התחרות גם מקדמת אותנו ומפתחת את העולם. ובוודאי יש איזה שניים-שלשה כלכלנים בעולם שחושבים שרעיון הפיקוח המרכזי על עסקאות, והתביעה מהעשירים לוותר על הונם לעניים, היא לא הדרך הבטוחה לקדם את כלכלת העולם (ואפילו לא לדאוג לפיתוחן של אוכלוסיות חלשות).

יהודים חכמים רצו לאחוז את החבל בשתי קצותיו. הם רצו לשמור תורה ורצו להשתלב במציאות החברתית והכלכלית של זמנם. הם רצו לחיות טוב, ליהנות מרכושם, וגם לעשות מעשים טובים אבל לא לפי הרף הגבוה של התורה. הרוב היהודי רצה להיות יהודי ובורגני כאחד.

קצת גמישות

החל מתקופת התלמוד אנחנו מוצאים תרגילים הלכתיים-מחשבתיים שתכליתם לאפשר הלוואה בריבית. הפתרון המוכר ביותר (הנמצא עד היום בבנקים בישראל) מכונה "היתר עסקה", ותמציתו – הפיכת המלווה והלווה לשותפים. המלווה הופך ממלווה למשקיע, ותשלום הריבית הופך לחלוקת רווחים. זה לא תמיד עובד כך. לא כל הריביות בבנקים יכולות להתפרש לפי עקרון זה, אבל הרצון האנושי העז (של הלווים והמלווים כאחד) לאפשר הלוואות בריבית, מגשר בין האיסור המקראי למציאות.

חכם יהודי שהיה גם בנקאי

הרב ברוך אפשטיין (1942-1860) היה תלמיד חכם חשוב שסירב לכהן ברבנות ותחת זאת התפרנס מעיסוקו כבנקאי. בחיבורו "תורה תמימה" הוא מפרש את חומשי התורה לאור דברי חז"ל. על רקע עיסוקו, מרתק לקרא את פירושו הישר והאמיץ לאיסור הריבית:

"והנה דבר ידוע הוא שבדורות האחרונים המציאו היתר הלוואה ברבית בהיתר עיסקא ... ולכאורה דבר פלא הוא שלא מצינו כל רמז קל בתורה להמצאת היתר לאיסור זה, ולא נתבאר היסוד והבסיס על מה ראו חז"ל לבנות עמודי ההיתר. ונראה בזה שראו חכמנו יסוד וגם הכרח להיתר ענין זה בכלל, ... שאז בימי נתינת התורה היו עיקרי יסוד חיותם ועסקם של ישראל - עבודת האדמה, והוא היה היסוד והעמוד לעשרם ולמצבם, כי מי שהיה לו תביאות בהמון היה נחשב לעשיר, והכסף לא היה נחשב להם לעיקר ויסוד החיים, וכשהיו לווים כסף לא היה למען עשות מסחר וקנין, רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו כזה משדהו ועבודתו, ולפי זה ממילא מובן כי לעני הלווה הזה לא היה כל חשבון לשלם רבית וגם להמלווה העשיר לא היה חסרון ניכר בהלואת כספו בלא רבית...

אבל בימי הביינים, שאבדה לישראל חלק ונחלה בעבודת האדמה, ונשארו גוי החי רק על המסחר לבדו, לא יכלו עוד להחזיק באיסור רבית, כי הכסף נעשה ליסוד עיקרו לאמצעית החיים והמסחר, ונעשה עסק הרבית עסק שווה גם להלווה גם להמלווה, ושייך בשניהם בזה וחי אחיך עמך...".

אסור לשנות הכל אבל חייבים לשנות חלק

אני מעריצה את עקרון החמלה של חוקי השמיטה, היובל והריבית, ומעריצה לא פחות את הגמישות המחשבתית של חז"ל והחכמים היהודים לדורותיהם, ואת התאווה היהודית להשתלב במציאות החיים. כולם הבינו שאם דת חפצה חיים היא חייבת

לחיות על המתח שבין שימור לשינוי. הויכוח הוא על תחומי השינוי ועל המינון. זה כל מה שאני מנסה לומר כאן בשבועות האחרונים. דת שתסרב להשתנות דנה את עצמה למוות.

שבת שלום