דוקטור, אני רוצה שתקפיא לי ילד
כולנו עושים ביטוח. לרכב, לנסיעות, לבריאות, לפעמים לדירה ולרכוש. לא כי יש לנו תוכניות, חס וחלילה, לעשות תאונה או לאבד את הכל. אבל ביטוח נותן קצת שקט. ובראש שסוער ממחשבות ולא נותן מנוח, שקט זה דבר יקר. אני רוצה ביטוח ילדים
יושבת לבד במסדרון הצונן. מהחדר הסמוך נשמעים דיבורים. כמה דקות מאוחר יותר יוצא משם זוג מצחקק. אני נותנת לעוד אשה עם ילד קטן להיכנס לפני, דוחה את הקץ בעוד כמה דקות.
המחוג בשעון מראה שעת בין ערביים. אני מסתכלת עליו.
תיק תק.
תיק תק.
תיק תק.
הוא דוהר ללא רחמים.
מציצה החוצה מחלון המרפאה. שמש זורחת, שמיים כחולים, ציוצי ציפורים ואני רוצה לצרוח: "תעצרו את העולם. אני רוצה לרדת".
למקום הזה לא חשבתי שאגיע בגפי.
הדלת שוב נפתחת ואני נכנסת. לא מצליחה להחזיק את הפחדים בפנים, הדמעות זולגות מעצמן. הנה איש חביב שלא ראה אותי מעולם, והוא נאלץ לקטוף כמה מגבות ידיים גסות כתחליף לטישו ולנחם אותי. "את רק ילדה", הוא אומר.
כן, כמה יכול המראה להטעות.
הוא מגלגל במקלדת את ספרות תעודת הזהות שלי. מביט בצג המהבהב. עכשיו גם הוא יודע.
לא. אני כבר לא ילדה.
הוא כבר מבין למה אני בוכה. מנסה לחלץ ממני חיוך בהומור של רופא, כשהוא מבקש ממני לא לגמור לו את מגבות הנייר. אני מתחילה לשתף פעולה. הנייר הזה לא היה נעים מלכתחילה, ועכשיו הוא גם ספוג תערובת של דמעות ונזלת.
אלוהים אדירים, מה אני עושה פה?!
לא בטוחה מאיפה להתחיל. אלוהים אדירים, מה אני עושה פה?!
ואז אני זורקת משפט קצר שאומר את הכל:
"אני בת 39, ואני עדיין רווקה".
ולמרות שכרגע אני מרגישה הכי חריגה בעולם, אני יודעת שאני לא, והוא מבין במה מדובר.
"אבל אני לא מוכנה עדיין", אני אומרת, משתנקת.
"במקומך הייתי עושה ילד לבד" (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
והוא, כבר מודע טוב מדי להשלכות השעון הביולוגי, מתעקש: "אילו הייתי במקומך, הייתי עושה ילד לבד".
"חשבתי לתת לעצמי עוד שנה של הזדמנות", אני מסנגרת. "להסתדר בזוגיות ולהביא ילד מאהבה. כמו שתמיד האמנתי. כמו שאני עדיין חולמת".
אבל הוא כבר קשוח ומבוצר בעמדתו. "40 זה מאוחר מדי, בעיקר אם את רוצה יותר מילד אחד".
כן, אני בחרתי ללכת אליו. קיוויתי שהוא ירגיע אותי מעט, ייתן לי עוד קצת מרחב נשימה. ישלח אותי לכמה בדיקות שיראו שאני עוד יכולה לדחות את ההחלטה הענקית הזו, שעלולה לשנות לי את החיים לחלוטין. חשבתי שהוא ייתן לי "פס" לעוד שנה. אבל הוא רק הלחיץ יותר. "מאוחר מדי" יכולות להיות מילים קשות. אבל במקום זה הוא צייד אותי בשלל בדיקות שהאבחנה בהן כתובה, שחור על גבי לבן:
"נקבה לא פורייה".
אאוץ'. ככה יפה?
"תפסיקי לקחת גלולות", הוא אומר, כאילו שילד זו טעות שהוא מקווה שתקרה לי. אבל אני לא רוצה בטעות. ואני לא רוצה לבד. ואני לא רוצה ילד בלי אבא.
ואני בכלל לא מתאימה למשבצת הזו של "חד הורית". הן תמיד נראות לי בוצ'יות כאלה, נשים חזקות ודעתניות, כאלה שמנפנפות בזה שהן לא זקוקות לגבר. "פמיניסטיות" כאלה. אני יודעת שזה לא בהכרח כך, אבל זה מה שרץ לי בראש. ולא שאני לא חזקה, אבל אני רומנטיקנית חסרת תקנה, שעדיין מאמינה שילד צריך לבוא מאהבה של שני אנשים.
ובכלל, אני עוד לא מרגישה מוכנה לילד. לא נפשית, לא רגשית. זה שהגוף מוכן כבר מזמן עוד לא עושה את הראש כזה. והראש מלא פחדים:
אני בכלל בנויה לזה?
מאיפה תבוא הסבלנות?
מאיפה יבואו הכוחות?
אני מסוגלת?
אני רוצה בכלל?
לבד הכל נראה כל כך יותר מאיים ומפחיד.
אני כועסת על האיש שלי שמבושש לבוא ומשאיר אותי לבד עם החלטות כאלה. הוא לא רואה כמה אני זקוקה לו? הוא באמת ייתן לי לעשות את זה?
אני לוקחת עוד נשימה ומבינה שאין כרגע איש שלי. זו רק אני.
לפחות בינתיים אני צריכה לקחת את ההגה לידיים שלי ולהחליט מה הלאה. מי שלא יהיה, מקסים ומדהים ואכפתי ככל שיהיה, שיגיע מתישהו בעתיד, כבר לא בהכרח יוכל לעזור בנושא הספציפי הזה. את הזמן שחלף הוא לא יוכל להשיב ונגד "מאוחר מדי" גם הוא לא יוכל.
אז החלטתי.
אני רוצה ביטוח.
כולנו עושים ביטוח. לרכב, לנסיעות, לבריאות, לפעמים לדירה ולרכוש. לא כי יש לנו תוכניות, חס וחלילה, לעשות תאונה או לאבד את הכל. אבל ביטוח נותן קצת שקט. ובראש שסוער ממחשבות ולא נותן מנוח, שקט זה דבר יקר.
אני רוצה ביטוח ילדים.
את הזמן לא ניתן לעצור, אבל ביציות אפשר להקפיא, ומבחינה מסויימת, זה הכי קרוב ללהקפיא את הזמן היקר הזה.
אבל גם ביציות כמו שהן לא מחזיקות מעמד בכפור. גם הן צריכות את הזוגי שלהן בשביל לשרוד. וכך, לא רק שלא נפתרה לי הדילמה, אלא צפה אחת חדשה. חשובה לא פחות. בדיוק זו שניסיתי להימנע ממנה בינתיים.
זרע.
כמו שאני זקוקה לגבר, כך זקוקות הביציות שלי לזרע. ושוב נפרשות שתי אופציות:
למצוא "מתנדב" יקר שיעזור, או להמשיך לסמוך על עצמי כל עוד אין לי בן זוג ולהיעזר בבנק הזרע.
המילים "בנק הזרע" עושות לי צמרמורת.
טכני.
מנוכר.
רחוק.
מאוחר מדי...
יש שיקולים לכאן לכאן. לא בטוח שיימצא בכלל המתנדב היקר. זה נחמד מאוד לדבר על זה בצחוק עם הידידים שלך, אבל לבקש זרע זה לא כמו ללוות עשרה שקלים. זה יכול להסתבך לכל כך הרבה מקומות, אם יגיע היום ואצטרך להשתמש בביטוח:
מה אם הוא כבר לא יהיה רווק?
מה אם בת הזוג שלו לא תסכים?
מה אם נסתכסך?
מה אם הוא ירצה פתאום לקחת חלק בהחלטות?
מה אם יהיה לי בן זוג שלא יאהב אותו? (במקרה שכבר לא אצליח להרות באופן טבעי ואיאלץ להשתמש בביציות המופרות שהוקפאו). ובכלל – מי אמר שהוא יסכים? סביר להניח שלא.
ולבד, יש לזה בעצם הרבה יותר יתרונות מבחינה משפטית. זה פחות מסובך: אני קונה זרע, והוא שלי. רק אני מחליטה עליו.
אבל, וזה אבל כל כך גדול, זה אומר שלעולם לא אדע (וכך גם ילדי העתידי) מי האבא.
זה לא אומר שלא יהיה אבא.
אני לגמרי מקווה שאם זה יגיע לכך, עדיין אמצא זוגיות ואהבה ומישהו יקבל אותי עם ילד מוכן , כמו גרושה או אלמנה. אבל זה לא ישנה את העובדה שהאב הביולוגי יישאר נעלם בכל משוואה שלא תהיה.
החלטות קשות. אני מקווה לפחות שמערכת הבריאות לא תערום עלי קשיים, אלא תושיט יד לעזרה.
אני חושבת שאני מכירה את כל ספקטרום הדעות בנושא וצופה מבול של תגובות לכאן ולכאן. חשוב לי להגיד:
זו אני שעומדת מול הקושי, לא אתם (פרט לאלה שנמצאות באותו מקום, ולהן אולי תמצא נחמה קטנה בדברים המחזקים שבוודאי ימצאו רבים לומר).
זו אני שהגעתי למקום שלא רציתי להיות בו ולא יכולה לטמון את הראש בחול ולקוות שזה יחלוף.
זו אני שצריכה להיות אחראית ולחשוב גם שנה קדימה.
זו אני שצריכה לשמוע את המילים "מאוחר מדי" ולהתמודד איתן.
אני.
אני מאחלת לעצמי שאצליח לעשות לי פוליסת ביטוח ושלעולם לא אזדקק לממש אותה, ושאותו האיש שנועד להיות אבי ילדי יגיע לפני שיהיה... נו, אתם יודעים...
מ א ו ח ר מ ד י.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
