סינון אתרים: האלים ידאגו לכבודם בעצמם / דעה

הצעת החוק בדבר סינון תכנים בלתי הולמים לקטינים ברשת האינטרנט יכולה ליצור חוסר נוחות אצל האזרח התמים. הגנת ילדים חשובה לכולם, ואכן, ההצעה מעמידה את שלומם ובטחונם של הקטינים כמניע לחסימה. אך בכל זאת, דומה כי יש חוסר נוחות העולה מקריאת ההצעה. אבהיר את כוונתי.

הצעת החוק מבצעת, אם נשאל דימוי צבאי, "פעולת מלקחיים" לעברנו. היא משתמשת ברטוריקה מתחום ההגנה על זכויות האדם, אך יתכן שתכליתה האמיתית הינה הרתעת גלישת בגירים באתרים למבוגרים. הצעת החוק נושאת ברוחה, באופן סמוי, אלמנטים ערכיים השייכים במובהק

לתפיסת עולם משפטית הלכתית דתית.

היא מפשפשת בקרביו הווירוטאליים של כל מחשב ושרת, ומעבירה את קבציו תחת שבט הביקורת ההלכתית. מציעי הצעת החוק תופסים, במודע ושלא במודע, את חוקי הכנסת ככלי לאכיפת ההלכה. נמר בעור כבש. הלכה דתית ברטוריקה של זכויות אדם.

חשוב לציין כי בעולמו של המשפט העברי אין הבדל ממשי בין רשות היחיד לרשות רבים. אין לגביו נושא, פרטי ואישי ככל שיהיה, בו הוא מנוע מלהציב נורמות, ולהכפיף את הציבור אליהן, לטוב ולרע. בלשונו של השופט אלון בבג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ואחרים:

חוק לחוד, והלכה לחוד

הדברים מדברים בעד עצמם, ההלכה מוכרחת היא - בעל כורחה - להכניס את דבר האל לכל מקום שתוכל. לעומת התפיסה ההלכתית של מציעי החוק, אני טוען כי חוק לחוד והלכה לחוד. שיטת משפט ליברלית, גם בהנחה שהיא יכולה טכנית (מבלי להתייחס לשאלה הטכנולוגית), לפלוש לד' אמותיו של אדם, תעדיף להימנע ולהגן על חירותו של אדם מפני התערבות בחייו הפרטיים, ככל שתוכל.

גם שימוש בעקרונות מתוך המשפט העברי יכול להביא, לדעתי, לתוצאה ליברלית שאיננה תומכת בהכרח בחסימת אתרים למבוגרים. אדגים זאת בהלכה אחת של הרמב"ם וממנה אבצע אנלוגיה לענייננו. כאשר דן הרמב"ם בהלכות הנוגעות לנעשה בימי פגרה (חול המועד), הוא מפתיע בהוראה הבאה. וזו לשונו:

למדנו מכאן שישנה חובה על בית דין לנקוט פעולות מנע, לבל יגיעו אנשים לידי עבירה. ודייק בלשון הרמב"ם שמדובר בחובה המוטלת על בית דין,

ולא באפשרות בלבד. בעניינו, פשוט לכאורה שיש לצנזר אקטיבית אתרים למבוגרים.

הרמב"ם: אכיפה במרחב הציבורי בלבד

למרות זאת, עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם מגלה תמונה אחרת. ראשית, ההלכה האמורה עוסקת במרחב ציבורי מובהק. נשים לב כי לפי הרמב"ם, אין השוטרים נכנסים לתוך הבתים. הם רשאים לחפש רק בתחום שבו העבירה הופכת להתרסה גלויה כלפי הקהילה (מעין מעשה מגונה בפומבי).

שנית, אין הרמב"ם קובע סנקציה פורמאלית. השוטרים אינם קונסים, מענישים או מנדים את מי שנתפסו. תפקידם הוא מניעה או אזהרה מפני עבירה בלבד.

החוק המוצע, בשונה מכך, קובע בעצם עונש לכל דבר ועניין למי שרוצה "לחטוא" (מה שכונה "רשימת בושה"). מדעי הקרימינולוגיה מלמדים כי סנקציות בלתי פורמליות אפקטיביות בהרבה מסנקציות פורמאליות. ולכן אין להקל ראש באפקט המרתיע של עריכת "רשימת בושה". לכן נראה לדעתי, כי עמדה ליברלית ברוח המשפט העברי תציע את העקרונות הבאים, מתוך זהירות רבה ובלי לקבוע מסמרות בעניין:

ראשית, על האכיפה של כל חוק סינון עתידי (אם יחוקק) צריכה להיות מוגבלת למרחב הציבורי המקוון, ואליו בלבד. כך למשל, חסימה צריכה להיות במשרדי ממשלה או בגופים ציבוריים, ולא במרחב הפרטי. שנית, אכיפה צריכה להיות מוגבלת בזמן ובמקום, תוך שימת לב לסנקציות הפורמליות והבלתי פורמליות שטמונות בה. שלישית וחשוב מכל, חלק הארי של המשאבים צריך להיות מופנה לחינוך ("תוכחה" בלשון חז"ל) ולא לענישה, ודאי שלא לכפייה של נורמות הלכתיות. לכבוד האלים ידאגו הם בעצמם, אנו נדאג לכבוד האדם.

נתנאל דגן הוא סטודנט למשפטים וקרימינולוגיה, בוגר ישיבת הסדר

הכתבה פורסמה במקור ב-PC Magazine. לרכישת מנוי במחיר הכרות. לאתר הבית של PC Magazine