חלום בר-המרה

סיפור ההפיכה של המטבע הישראלי ל"חזק", כלומר אחד שאפשר להמיר אותו בכל סניף בנק בכל בירת פיננסים בעולם, ארוך ורב תסכולים.

הלירה הארץ-ישראלית השתייכה בימי המנדט לגוש הסטרלינג הבריטי, ונהנתה ממעמד בלתי-מעורר של מטבע חזק. עם קום המדינה החלה התסבוכת. ישראל התעקשה (לא בטוח שבצדק) להנפיק מטבע משלה, בשווי של אחד לאחד ובהמרה חופשית לסטרלינג. אלא שלא כאימפריה הבריטית היינו. המחסור במטבע החוץ, צרכי קליטת העלייה ומימון הביטחון הובילו להחלשות הלירה הישראלית ולהתנתקות הכפויה שלה מהסטרלינג הבריטי.

בראשית שנות ה-50, עם כינון בנק ישראל, נכנסה ישראל למשטר חמור של פיקוח על מטבע חוץ. שער הלירה נקבע פורמלית על-ידי הממשלה בלבד ולמעשה על-ידי השוק השחור של החלפנים ליד הדואר המרכזי בתל-אביב. הוטלו מגבלות ואיסורים על הוצאת והכנסת דולרים מהארץ ואליה. כל תנועה של כל דולר נרשמה בקפידה. הלירה חדלה להיות מטבע קשה ובר-המרה: אף בנק בעולם לא הסכים לקבלהּ.

הניסיון המשמעותי הראשון להחזיר ללירה הישראלית שלנו את יוקרתה הבינלאומית נעשה באוקטובר 1977, כאשר ממשלת מנחם בגין הכריזה על ביטול (חלקי) של הפיקוח על מטבע חוץ ועל מתן יד חופשית לשוק לקבוע מדי יום את שער הלירה מול הדולר.

שר האוצר דאז, שמחה ארליך, השתמש לראשונה בביטוי "מטבע חופשי בר-המרה", והבטיח לאזרחי ישראל שהרבו אז לטוס ללונדון אפשרות להוציא שקיות עם לירות מישראל ולהחליף אותם לסטרלינגים בכל סניף של בנק בריטי. או אז גם הונפקו לראשונה בישראל כרטיסי אשראי בינלאומיים.

מהלך טכני אחרון בדרך להגשמת החזון

הניסיון ההוא ל"ליברליזציה" מלאה של שוק המט"ח הישראלי נכשל בענק. השתוללות האינפלציה בארץ הפכה את הלירה - ואת השקל שהחליף אותה כעבור כמה שנים - למטבע חלש, זניח ובלתי-מתפקד, שאפילו אזרחי ישראל סירבו להחזיק בכיסיהם. הם העדיפו את מניות הבנקים צמודות הדולר. חלפני פרנקפורט ולונדון התייחסו אל השקל כאל נייר חסר ערך.

הליברליזציה בוטלה בהדרגה וחוסלה סופית עם תוכנית הייצוב וההבראה של המשק ביוני 1985. רק כאשר האינפלציה נכבשה מחדש ומצבו של מאזן התשלומים שופר, הותרו האיסורים ובהדרגה ניתנו לאזרחי ישראל היתרים להוציא מטבע חוץ, להחזיק מטבע חוץ, לפתוח חשבונות במטבע חוץ ולבסוף, ביום העצמאות ה-50 לישראל, הכריזו נגיד בנק ישראל פרופ' יעקב פרנקל ושר האוצר פרופ' יעקב נאמן על מחיקת השארית האחרונה של הפיקוח על המטבע. "היום השקל הוא שוב בר המרה חופשית" בישר "ידיעות אחרונות" לקוראיו בגיליון החמישים החגיגי.

עקרונית, זה היה נכון. מעשית, שקל עדיין לא נסחר מחוץ לישראל. בנקים זרים לא סלקו המחאות בשקלים ולא ביצעו העברות בשקלים. בשדה התעופה של לונדון אמנם ניתן היה גם לפני שנה ושנתיים להמיר שקלים לסטרלינגים, או לדולרים, אבל בשער רצחני. הישראלים העדיפו לצאת מצוידים בשלל כרטיסי האשראי, המחאות נוסעים (שבינתיים עברו מהעולם בשל מחיר השימוש בהן) וקצת מזומן שקנו בארץ.

צאו עם שקלים, אבל תתכונו לעמלה שמנה. נוסעים בנתב"ג (צילום: ירון ברנר)

היום - ביוזמתו ולחצו של נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, וכביטוי למצבהּ הבינלאומי האיתן של ישראל, ההשקעות הזרות הענקיות הזורמות לארץ והייסוף המתמיד של השקל - נעשה מהלך טכני אחרון בדרך להגשמת החזון של מטבע ישראלי בר-המרה.

הבנק הבינלאומי CLS - המתפקד כמסלקה למסחר גלובלי במטבעות הנחשבים ברי-המרה חופשית - צירף את השקל שלנו לרשימת המטבעות שהוא מוכן לטפל בהם. הוראות תשלום בשקלים יתקבלו מהיום על-ידי הבנק הזה כמו הוראות בדולרים, למשל. עד כה היו על פני תבל רק 15 מטבעות "חזקים" כאלה, שלבנק CLS כדאי לטפל בחיובים וזיכויים שלהם.

הצירוף של השקל לרשימה זו מעניק לו מעמד מכובד ומממש סופית את השאיפה הלאומית ל"מטבע בר-המרה". הוא גם מקל מאוד על הבנקים המסחריים הישראלים.

 מבחינה מעשית, בעבור האזרח הנוסע, ההישג הלאומי הזה כבר לא משחק תפקיד משמעותי. ממילא במסעותינו על פני הגלובוס אנחנו משלמים ונמשיך לשלם בכרטיסי אשראי בינלאומיים, וממילא תמיד יהיה הכי כדאי לקנות בארץ את חבילת המזומנים בדולרים, או באירו, או בפרנקים שוויצריים או בינים היפניים, שאולי נזקק להם בחוץ.

אבל אם חלילה נתקע בטוקיו רק עם שקלים - מהיום נמצא שם סניף בנק מקומי שימיר אותם לינים היפנים. תמורת עמלה שמנה מאוד, כמובן.