ככל שמדעי האהבה והחשק מתפתחים, כך גובר החשש למיקומה של האהבה בתרבות שלנו. אהבה, כפי שהולך ומתגבש עכשיו במדע, היא הצלבה של נתונים שניתנים למחשוב. מדענים עם פינצטות, מבחנות ומקלדות, מאיימים להחליף סופרים, משוררים אמנים וקולנוענים. במקום להתלהב ממטאפורות, ייתכן שנתלהב מתהליכים ביוכימיים במוח. בינתיים, קשה לחשוב על זה.
נתמקד, לדוגמה, בריח. מחקרים שונים קובעים שאנחנו מתאהבים באנשים עם ריח שמדבר אלינו. הריח, לפי אותם מחקרים, משמעותי יותר מכפי שניתן לשער. ריח גוף הוא בפועל מאגר מידע שאנחנו משדרים זה לזה, ויש לנו במוח "מנתח ריחות" שמתרגם את המידע הזה לרגשות וליצרים. אנחנו עוברים בתוך קהל עם מנתח ריחות פתוח, בדרך כלל בלי להיות מודעים לכך, ופתאום יש לנו רגשות כלפי אנשים מסוימים.
זה לא כזה פשוט, יש מעוררי רגשות נוספים. גם הריחות עצמם הם עניין מורכב. ניתן, למשל, להריח ריח סביבתי לא מתאים ולהדביק אותו שלא במודע לכל מי שנמצא בסביבה, וכך אולי להחמיץ את הריח של החיים. מישהו פלט נפיחה לצדה של הדמות הכי נחשקת, וכבר לא בטוח שהיא נחשקת. אבל, העיקרון הוא אותו עיקרון – אנחנו מושפעים בעיקר ממסדי נתונים ביולוגיים שחורצים את רגשותינו.
ומסדי נתונים ניתנים למחשוב. זה העניין. יעשו לנו, אם נמשיך עם הדוגמה של הריח, מנתחי ריחות ממוחשבים, שנוכל לקחת איתנו לכל מקום ו"להריח" בצורה מדויקת יותר. נוכל בעצם לשחרר את האף שלנו מתלות גיאוגרפית. האף הטבעי דורש קירבה פיזית, אבל מה זה קירבה פיזית לעומת הגלובליזציה של הרגשות? איך האף שלנו יכול לאתר ריחות שבדים, למשל? הוא לא יכול. מנתח הריחות המלאכותי יעשה בשבילנו את העבודה על פני הגלובוס כולו.
נשמע הזוי? יש כבר יוזמות עסקיות כאלו. זה רע או טוב לרגשות? אני חושב שרע לתרבות של הרגשות.
עד כמה אנחנו מוכנים להסגיר את הרגשות העזים ביותר שלנו לקצה האף? נראה משפיל, לא? איך אפשר לחשוב בכלל על מלחמת טרויה כמלחמתו של אף שלא היה מוכן להפסיק לרחרח? בנאליזציה תרבותית.
מעמדו של חוש הריח הוא די ירוד אצלנו. אפשר להבין מה זו אהבה ממבט ראשון. הסרטים הכי רומנטיים לא פוסחים על הסצינה הזו של המבט. אהבה בשיאה משתקפת במבט מצועף, אוורירי, אולי גם מעורפל. לא לשווא נאמר שמראה עיניים שווה יותר מאלף מילים. הטוהר בהתגלמותו. חוש המישוש מתאים גם כן לתחושה של אצילות. הסצינות הכי יפות באמנות הרומנטית הן מישושיות, או טרום מישושיות. ומה נאצל יותר מאשר להקשיב לקולות אהובים? אהבה עושה מוזיקה מהקולות שלהם. הריח, לעומת זאת, נתפס כיותר חייתי מאשר אצילי. נעים להריח זה את זו, אבל סצינות אהבה של רחרוח נראות לא הכי מעודנות. הריח מילא אולי תפקיד אצילי בסרט הרומנטי "ניחוח אשה", אבל הגיבור הראשי היה עיוור.
נעים לרחרח, ואולי אפילו מומלץ, אבל האסוציאציה התרבותית הכי קרובה היא של כלבים מיוחמים. אין מה להשוות לאצילותם הרומנטית של הראייה, המישוש והשמיעה. כלבים ושאר בעלי החיים מסתכלים, ממששים ושומעים בסצינות הרגשיות שלהם, ולכן אין כאילו הבדל, אבל חוש הריח הוא החוש העיקרי שמעורר אסוציאציות חייתיות.
אריסטו, למען גילוי נאות, יצר היררכיית חושים שונה במקצת, אבל הדירוג שלו לא התבסס על תרבות האהבה, אלא על מידת תרומתם של החושים לחשיבה הפילוסופית. בראש ההיררכיה שלו עומדים שלושה חושים שיכולים לפעול גם ממרחק: ראייה, שמיעה וריח, בסדר הזה. הדירוג הפנימי ביניהם נקבע על פי מידת המרחק שהם יכולים לאמוד. שני החושים הבאים נחשבים על ידי אריסטו לגופניים, מפני שהם דורשים אפס מרחק – טעם ומישוש. "חושי המרחק" מאפשרים, לדעתו, תפיסה אובייקטיבית יותר, ולכן גם פילוסופית יותר. לעומת זאת, בדירוג שאני מגלה בהוויה התרבותית, המישוש נמצא מיד אחרי הראייה והשמיעה, ואחריו - הריח והטעם.
| ריח של אהבה: |
|
| יותר מכל היא זוכרת את הריח שלו / אורית שחם-גובר |
|
יואב יושב לידה במטוס לארצות הברית, 12 שעות יחד. שנות אור מפרידות בין ילד הבר של זכרונותיה לבין האיש קפוץ השפתיים הזה. היא מבחינה בשומה הקטנה במורד הצוואר, בשקע של הכתף הימנית, זאת שאהבה לנשק והוא היה מתגלגל מצחוק. כל כך קרוב וכל כך רחוק. מתוך ספר חדש, "טיסת יום" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ובחזרה אל חוש הריח. מעניין שדווקא החוש הזה, שלא נחל הצלחה גדולה בתרבות העידון הרומנטי, זה שגורם לנו להתנהג לפעמים כמו כלבים מיוחמים, הוא זה שנראה הכי קרוב כחורץ אהבות. קשה לחשוב על זה.
ואיפה הנפש? זאת השאלה הכי גדולה. החושים הם יותר כלי ביטוי של הרגש מאשר הרגש עצמו. כך מקובל לחשוב. לא הם עושים את אהבה, אלא האהבה עושה אותם? סקס עושים עם החושים, ואהבה עושים עם הנפש. אבל איפה הנפש, אם הריח הוא מסד נתונים שלם של האהבה?
אהבה היא אולי מסד נתונים שניתן למחשוב, אבל לא בטוח שאנחנו רוצים להפנים את המידע הזה.
ניתן להמשיך ולהתלבט, אבל, בינתיים, יש כבר חברת הייטק שמציעה שירותי זיווג לפי התאמת ריח.
החברה מסוגלת, בעזרת בדיקה של DNA, לדעת איזה ריח יש לאיזה אנשים, ובהתאם לכך לדעת איזה אנשים ימצאו חן במיוחד בעיניהם של איזה אנשים. התאמת ריח נכונה יכולה, לדברי אותה חברה, להוביל ליותר אורגזמות, לפחות שקרים לבני או בנות הזוג, ליותר פוריות ולילדים בריאים יותר. אבל אותה חברה יודעת לגלות את הזהירות המתבקשת. היא לא מדברת על ניבוי מוחלט של זוגיות מצליחה, אלא על התאמות ריח שמגבות את ההעדפות האישיות. יש כאן סתירה, אבל זה לא מאוד משנה.
כך או כך, רגש האהבה מתחיל לקבל אופי טכני. רק אותי זה קצת זה מפחיד?
