עוד מעט יירצח כאן רופא
כשחולים סבורים שהם יודעים טוב יותר מהרופא מה עליו לעשות, ויכולים לאיים עליו בקלות בתביעה, לא נותר לו אלא להיכנס לעמדת מגננה
נראה כי כבר הורגלנו בדיווחים על תקיפת רופאים, אלא שבמקרה האחרון נדמה כי נחצו כל הגבולות. מדובר בתקיפה אלימה במיוחד, שתוכננה בכוונה תחילה. לא ירחק היום בו נהיה עדים לרצח של רופא, מעשה שאולי סוף סוף ייאלץ אותנו כחברה להתמודד עם החוליים של מערכת הרפואה בישראל.
לפני מספר חודשים פורסם כי בשנים הבאות צפוי מחסור של רופאים. "טובי המוחות" הציעו לגייס רופאים מחו"ל תמורת סכום נאה של עשרות אלפי דולרים למי שיסכים לבוא ולעבוד כאן.
קשה להסביר מה עובר בראשו של בחור צעיר שמתכוון להיות רופא בישראל. מה שעמד בבסיס ההחלטה העיקשת שלי ללמוד רפואה הוא הסקרנות להבין את נפלאות פאר הבריאה. על כך יש להוסיף את הרצון לספק את היצר ה"טיפולי".
ייתכן גם שהתדמית הסקסית-הרואית של הרופאים המשתקפת מתוכניות הטלוויזיה למיניהן תורמת אף היא להתגבשות החלום הזה בלבבות הצעירים: דמויות כמו ד"ר רוס וד"ר גרין מ-ER, ד"ר שאט או ד"ר גייגר מ"שיקגו הופ" או אפילו הרופא בגרסה המיוזעת והלא-מגולחת, הלא הוא ד"ר ג'ק שפרד מ"אבודים" - שמצליחים לשלב בין אקשן יומיומי וסקס אפיל זוהר - מעוררות קנאה. בקרב הסטודנטים לרפואה ניתן אפילו להתרשם לעתים מתחושת שליחות או ייעוד של ממש.
ואולם, המציאות הרבה פחות זוהרת: מסלול התלאות של השואף ללמוד רפואה בארצנו מתחיל עם ניסיונו הנואש להתקבל ללימודים. מבחינה פרקטית, לא ממש קל להתקבל לרפואה בארץ, והדבר כרוך בניסיונות חוזרים או בשנת מכינה לשיפור ציוני הבגרות.
גם מי ששרד את לימודי הרפואה בארצנו - דרכו לא סוגה בשושנים: נכונה לו תקופת סטאז' דינאמית ומתישה במשך שנה, בה הסטאז'ר נמצא בסולם ההיררכיה אך ורק מעל לפועלות הניקיון, וגם זה רק ביום מוצלח במיוחד.
לאחר מכן הרופא הצעיר יוצא לעולם האכזר והתחרותי של מציאת התמחות באחת מהמחלקות בבתי החולים. לאחר תקופה בת מספר שנים, רוויה בתורנויות, בחינות והצגת מקרים אינסופית בפני רופאים בכירים חמורי סבר – הוא כבר לא ממש זוכר מדוע בכלל רצה ללמוד רפואה.
גם לאחר סיום ההתמחות לא מובטחת לו המשך העסקה בבית החולים בו השקיע את מיטב שנותיו: במקרים רבים ייתכן שיידרש לרמוס את עמיתיו ברגל גסה כדי לקבל קידום. בחלק מבתי החולים-תכונות כמו תככנות, לקקנות ומרפקנות יכולות להצטייר כמצוינוּת, נאמנות ואסרטיביות' והן בבחינת תנאים מינימאליים לקבלת תפקידים רבי עוצמה.
שכר מבזה, עבודה קשה, אחריות כבדה והמתח שבצידה הופכים את המקצוע הזה לבלתי סביר לחלוטין. ובישראל, שבה תרבות "המגיע לי" הפכה כמעט לחוק יסוד, הופכים לעיתים הרופאים לשק חבטות ציבורי, תרתי משמע, ותחושותיהם הופכות קשות מיום ליום. עדיין ניתן לראות בני משפחה עצבניים מכלים את זעמם על רופא שעובר במסדרון, עדיין ישנם רופאים החוששים לבשר בשורה לא נעימה למשפחת החולה, או חוששים לסרב לרשום למישהו חופש מחלה, פן יעשו בהם לינץ'.
העובדה שחלק מהחולים של ימינו הם בעלי השכלה אקדמית או סתם בעלי גישה מיידית לאינטרנט מביאה לכך שהם מגיעים לרופא כשהם בטוחים כי הם יודעים הכי טוב מה נכון עבורם או עבור בן משפחתם. הם לא מוכנים לקבל תשובות כמו "אולי מדובר במחלה ויראלית" או "בואו נחכה לתשובת התרבית". בעידן האינסטנט גם מהרופא נדרשות תשובות מיידיות ומוחלטות.
בשנים האחרונות הפכו הרופאים למטרה קלה יחסית לתביעות משפטיות, תופעה שהכניסה את ציבור הרופאים לעמדת מגננה, המשפיעה על כל צעד והחלטה שלהם.
תחושות השחיקה והייאוש המלוות את הרופאים בשנים האחרונות, חלחלו היטב וכדי לשרוד בעולם החדש מפתח הרופא לעתים מנגנוני הגנה המורכבים מנתח נכבד של ציניות והומור עצמי.
עם זאת, רוב הרופאים שאני מכיר עדיין עושים את עבודתם מתוך תחושת שליחות ואהבה אמיתית. עבורם הרפואה לא מהווה רק מקצוע אלא אורח חיים של ממש. אין לי ספק כי אילו לא ישכילו מקבלי ההחלטות להעריך את ציבור הרופאים שצמח ולמד כאן, למרות כל הקשיים, ולא יואילו לדאוג לתנאי עבודה הוגנים ובטוחים, הדבר לבטח יגרע מרמת הרפואה ואיכותה, ויפגע בסופו של דבר בחברה כולה.
ד"ר מוטי חיימי, מומחה בהמטולוגיה ואונקולוגיה של ילדים
