הצעה מגונה אודות הגנה

ח"כ שלמה מולה מסיעת קדימה הניח הצעת חוק חדשה על שולחן הכנסת, לפיה עבריינים מסוימים ייהנו מ"הגנה תרבותית" אם העבירה אותה ביצעו מותרת ונהוגה בארץ מולדתם.

מן הראוי להסב את תשומת לבו של ח"כ מולה לילדה הבדואית שהובהלה השבוע ל"סורוקה" במצב קשה מאוד, בשל כריתת הדגדגן שעברה על ידי משפחתה. לפי הצעת החוק שלו, השופטים שידונו בעניין אמורים להתחשב במשפחה שכמעט גזרה את הילדה לדין מוות בשל אותה "הגנה תרבותית". או להבדיל, ישראלי שהיגר לא מכבר מאמסטרדם, יהיה רשאי לעשן ג'וינט בבית קפה בירושלים וכאשר יבוא שוטר לעצרו – יושיט לעברו את תעודת הלידה שלו – כי הרי הולנדי הוא ו"שם" מותר.

מופרך? לא לדעת ח"כ מולה.

נראה כי אין צורך להזכיר כי זכויות אדם הן אחד מעקרונות היסוד של חברה דמוקרטית. מה שכן צריך להזכיר כנראה, הוא שגם זכויות נשים הן זכויות אדם. זה נשמע טריוויאלי אך מתישהו בין ההלכה למעשה מתעוותת תפיסה עקרונית זו, ונשים וזכויותיהן נפגעות מדי יום במישורים שונים בחייהן תחת נימוקים תרבותיים.

החברה הישראלית הינה פסיפס תרבותי עשיר ומורכב, והיא שואפת להיות גם דמוקרטית ופלורליסטית וגם לתת מרחב וכבוד לא/נשים מתרבויות שונות. השאיפה לרב תרבותיות אמנם מבורכת, אך זו צריכה להיות מפוקחת, שכן אותם טיעונים ליברליים הקוראים לשימור תרבות המיעוט טומנים בחובם סכנה לפגיעה ממשית באנשים, בדרך כלל נשים. זאת משום שתרבויות על פי רוב מעוצבות על ידי גברים, ובדרך כלל גם למענם. על כן התחשבות תרבותית משמעה למעשה שיתוף פעולה של שלטון החוק עם מנגנוני דיכוי נשי ושימור עליונות הגבר.

מדינת ישראל בוחרת מתי להתערב במנהגי התרבויות השונות שבקרבה. כך גברים הנוהגים באלימות כלפי נשים ורוצחי נשים זוכים להתחשבות ברבדים שונים כגון ענישה מצד המדינה, על מוסדותיה השונים, בשל הרקע התרבותי שלהם.

במכבסת המילים המוסדית, תופעה זו קיבלה את שם הקוד "רצח על כבוד המשפחה". באותה מידה, התחשבות מפליגה של המדינה במסורות יהודיות שמרניות חושפת לא פעם את הנשים בתהליך הגירושין להתעמרות כפולה הן מצד הבעל והן מצד בתי הדין הרבניים, הנתפסים כפרשנים הבלעדיים של התרבות היהודית.

"שדולת הנשים" סבורה כי שמירת זכויות קבוצתיות במשטר דמוקרטי היא חשובה, אך לא על חשבון כיבוד זכויות אדם. מנהגים שיש בהם משום שימור עליונות גברית ודיכוי נשים אין להם מקום בחברה דמוקרטית, ליברלית ונאורה. תרבות היא דבר דינאמי, וכך יאה שיהיה. באופן מפתיע, דווקא חכמי עבר שונים הבינו זאת ואם עד שנת 1000 לספירה נהגו יהודים לשאת יותר מאישה אחת הרי שבעקבות חרם דרבנו גרשום השתנה נוהג זה אשר מאז ועד היום נדחק מחוץ לתרבות היהודית.

תרבות אינה דבר אשר יש לקדש, בוודאי לא במחיר פגיעה בזולת. דווקא מחברי הכנסת שלנו, היה מצופה כי בבואם לחדש חידושים חקיקתיים יפעלו להגן על נשים מפני אותם מנהגים פטריארכאליים מעוותים ולא לעגנם בחקיקות תמוהות.

טל טמיר, מנהלת מרכז המחקר והמידע של שדולת הנשים בישראל