ממצאים ארכיאולוגים חדשים בירושלים

ב-13 במרץ 2008 הודיעה רשות העתיקות על חשיפת שרידי מבנים מתקופת בית ראשון תחת שרידיו המרשימים של רחוב מרכזי מהתקופה הרומית ברחבת הכותל המערבי. מציאת השרידים בקרבה כה גדולה לכותל, ורמת השתמרותם הגבוהה, עוררו התרגשות בעולם הארכיאולוגיה. השרידים נתגלו במהלך חפירות הצלה שמבצעת זה כשנתיים רשות העתיקות, בשיתוף עם הקרן למורשת הכותל. חפירות אלה נועדו לחשוף את הממצאים העתיקים, הואיל ונשקפת להם סכנת פגיעה על ידי עבודות בנייה המתוכננות באזור.

את החפירות באתר מנהלים הארכיאולוגית שלומית וקסלר-בדולח והארכיאולוג אלכסנדר און, בסיוע ארכיאולוגים מרשות העתיקות. בחפירה נחשפו שרידים של רחוב עמודים מרכזי ומפואר מהמאה ה-2 לספירה, תקופה שבה שלטו הרומאים בארץ. הרחוב רוצף באבנים גדולות, שהונחו על שרידי מבנים מתקופת בית-המקדש הראשון וחתמו אותם תחתיהן. כך הגנו עליהם מפני ביזה ופגיעה בתקופות מאוחרות יותר. כמו כן התגלו שרידים רבים של כלי חרס, ביניהם ידיות של קנקנים ועליהן מוטבעת הכתובת "למלך". שברי צלמיות פריון, שברי צלמיות בעלי-חיים, חותם אישי של יהודאי, בעל תפקיד חשוב מתקופת בית ראשון, וממצאים נוספים.

צלמיות פריון וצלמיות בעלי-חיים

בחפירה נמצאו שברים של צלמיות פריון ושל צלמיות בעלי-חיים, המתוארכים לסוף תקופת בית ראשון. צלמיות הפריון שימשו בתפקיד מאגי לעידוד ולהבטחת הפריון, ההצלחה הכלכלית והמשפחתיות בכלל. פסלונים אלה שימשו גם כאלים, שהיה נהוג להתפלל אליהם. הצלמיות היו עשויות טין, אבן ולעתים גם מתכת, ולא פעם נעשה בהן שימוש גם כתכשיטים.

כמה מאות צלמיות נשים התגלו בחפירות ארכיאולוגיות אחרות בתחום ממלכת יהודה בין באר שבע בדרום לבין בית אל בצפון, ותוארכו לסוף תקופת בית ראשון. צלמיות אלה היו מגוונות בגודליהן, אך גובהן לא עלה על 20 סנטימטרים. הנשים המופיעות בפסלונים אלה תומכות את שדיהן בידיהן ועומדות על עמוד שבסיסו רחב, בלא רגליים. מרבית החוקרים מזהים פסלונים אלה עם אלת הפריון, אשרה, והם היו זולים וקלים להכנה. פולחן אלות בתקופת המקרא היה, ככל הנראה, נפוץ מאוד ומקובל בקרב החברה היהודאית (יהודית), אך מחבר המקרא גינה עבודת אלילים זו. צלמיות בעלי-חיים שימשו כנראה גם הן בתפקיד מאגי-פולחני.

חותם עברי מסוף תקופת המלכים

חותם עברי, גם הוא מתקופת בית-המקדש הראשון, התגלה באזור הצפוני של החפירות. צורתו אליפטית ועליו חרוט: "לנתניהו בן יאש" (יש לקרוא יאוּש). נראה שחותם זה היה חלק מטבעת, שהייתה שייכת לאדם פרטי שנשא בתפקיד ממלכתי. החותם נחלק לשלושה פסי רוחב, וכתובת זו נחרתה על שני התחתונים שבהם. כשלב אחרון בהתקנת החותם, הוטבעה הכתובת בכתב ראי.

בפס הרוחב העליון הוטבע כעיטור מוטיב מעולם הצומח, החוזר בחותמות נוספים שהתגלו מאותה תקופה: שרשרת ובה ארבעה רימונים. עיטור חותמות היה נפוץ מאוד בממלכת ישראל ובממלכת יהודה במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס, אך נדיר מאוד ביהודה של המאה ה-7 לפנה"ס, התקופה שלאחר כיבוש שומרון וגלות ישראל לאשור (שנת 720 לפנה"ס). חלקו העליון של החותם קמור וחלקו התחתון שטוח, והוא מחורר לאורכו לצורך שיבוצו במסגרת מתכת ולאחר מכן בתליון או בטבעת.

חותמות שהיה מוטבע עליהם כתב עברי עתיק שימשו בארץ ישראל עוד מראשית הופעתו של הכתב העברי, לאחר שזה התפתח מהכתב הפניקי במאה ה-9 לפנה"ס. החותמות שימשו בעיקר לחתימת תעודות, לסגירת כלי קיבול מחרס ואף לחיתום שערים. לעתים שימשו החותמות כקישוט או כעירבון, במיוחד אם היו עשויים חומרים יקרים ושימשו כחפץ המזהה את בעליו. החותמות השתייכו לאנשים פרטיים שנשאו בדרך- כלל משרות ציבוריות או תפקידים ממלכתיים. ריבוי החותמות בממצאים הארכיאולוגיים של אותה תקופה מעיד על חברה אוריינית, שבה רבים ידעו קרוא וכתוב. לא זו בלבד, אלא שבחפירות ארכיאולוגיות באזורים אחרים בממלכת יהודה נמצאו עשרות חותמות השייכים דווקא לנשים – דבר המעיד על מעמדן השוויוני של הנשים באותם ימים, שהיו רשאיות לחתום בעצמן על מסמכים חשובים.

מלאכת הפענוח והתיארוך של הממצאים עודנה בעיצומה, ואין ספק שתניב מסקנות מרתקות.

כותבי המאמר מודים לארכיאולוגית שלומית וקסלר-בדולח, מנהלת החפירה באתר מטעם רשות העתיקות, לפרופ' ישראל אפעל מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ולד"ר נילי ואזנה מהחוג להיסטוריה של עם ישראל וראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, על הסיוע בהכנת המאמר.

המאמר המלא התפרסם בגיליון יוני של מגזין "גליליאו"