שאלת הממשק בין ציונות לבין יהדות מלווה את העם היהודי למעלה מ-100 שנה. דומה שכעת היא הגיעה לנקודת אל-חזור, ודווקא בנושא פחות צפוי: הגיור. לא השבת, לא הגיוס, לא השלטון, לא בית המשפט, אלא נושא הנוגע למי שאינם חלק מהעם היהודי.
במבט מעמיק יותר ניתן לראות, שלשאלת הגיור מתנקזים כל ההיבטים של חיינו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הביטוי החיצוני לנקודה קריטית זו ניתן בסוף השבוע, כאשר מאות מפעילי הציונות הדתית התכנסו בשני
מוקדים, בעקבות החלטת בית הדין הרבני הגדול לבטל בצורה גורפת
ורטרואקטיבית את הגיורים שערך בית הדין בראשות הרב חיים דרוקמן. עצרת מחאה נערכה מול בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ואילו עצרת תמיכה ברב דרוקמן נערכה בישיבת "אור עציון".
למעשה, סוגיית הגיור היא מקראה המשקפת את פניה של החברה הישראלית. אלו שמסתגרים, שבחרו לחיות בגטאות חברתיים – מתנצחים. הרוב הדומם אדיש להתנצחות זו, שכן שגרת חייו לימדה אותו להתעלם מוויכוחים המסתיימים במפח נפש, בין אם הם בנושאי דת ותרבות, בין אם הם בנושאי מדיניות ופוליטיקה ובין אם הם בנושאי כלכלה וחברה. הרוב הדומם סבור – ואולי בצדק – שקולו לא ישפיע על התנהלות אינטרסנטית של אישים פוליטיים, אז "חבל על הזמן".
אלו הכואבים את נושא הגיור ועוד יותר מכך כואבים את הגרים כבני אדם, הקשובים למצוקה ולמועקה ומכירים את טבעה של היהדות ואת עולמם של חכמים, ורוצים לפעול לשינוי – הללו מגלים ששוב הפכה הדת לקרדום פוליטי.
הזירה הציבורית-הלכתית הופקרה לחרדים, שהשתלטו על בתי הדין הרבניים בכל הרמות. הרבנות הראשית הממלכתית היא במידה רבה שלוחה של הרבנות החרדית. השילוב העגום בין פוליטיקאים תאבי שלטון, שקנו מכל הבא ליד לבין מגזר חרדי לא-ציוני, המנותק מהמדינה ומהצבא, מוביל למציאות קשה מנשוא. כך משתלט מגזר חרדי על צמתי ההכרעה בסוגיות דת ומדינה, ונוטל לידיו את הכוח להחליט מה ראוי ומה אינו ראוי מבחינה הלכתית. מי ראוי ומי אינו ראוי לשמש ברבנות, וכעת – מי יבוא ומי לא יבוא בקהל ישראל. זהו מצב הרסני.
לשאלת הגיור יש להתייחס קודם כל ואולי אפילו רק בבחינה מעשית. גם מי שמבקש להקל בגיור העולים רואה זאת כפתרון של חוסר ברירה למצב בו החטא הקדמון היה עצם העלאתם ארצה של מי שאינם יהודים על פי ההלכה.
אך הדבר כבר נעשה. וראוי להזכיר שפניה היפות של החברה הישראלית התגלו בתהליך זה. הקדשנו מחשבה לקליטה ראויה. ניסינו ללמוד מטעויות העבר. רבים מאמצים משפחה, שכן ערירי, חייל בודד ומלווים גרים בתהליך הארוך והמייסר.
אכן, עולים רבים הגיעו ללא עדות מוכחת ליהדותם, וחלקם כאמור כלל אינם יהודים על פי ההלכה. אך הם כאן, איתנו ועם ילדינו, בבתי הספר, בקהילות, בתנועות הנוער, בצבא, באוניברסיטה ובעולם העבודה. רובם הפנימו את החוויה וההוויה הישראלית והם חלק מהן. כעת הם מבקשים להשלים את הקליטה ולהפוך ליהודים.
המתגייר והמתגיירת בני זמננו מבקשים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית ולהיות חלק מנשמתה. חובה עלינו לפתוח את הדלת מבלי לבדוק בציציותיהם. הדור הצעיר דובר עברית משובחת, משרת בצה"ל ומקריב את חייו, נושא בנטל, יוצא לעבודה, מתחתן עם ילדנו. והם הרבה יותר ישראלים מאלו המבקשים למנוע מהם להצטרף לעם היהודי.
הדמות המרכזית בחג השבועות אינה משה רבנו, שקיבל ביום זה את עשרת הדברות, אלא רות המואבייה שהצטרפה לעם היהודי וזכתה להוליד את שושלת המלוכה של בית דוד. אותה שושלת ממנה יבוא משיח בן דוד. גם גיורה של רות היה מלווה במחלוקת בשל מוצאה, שהרי התורה אסרה על בני עמון ומואב להתגייר. אך בועז גילה מנהיגות ופסק: התורה אסרה לגייר מואב ולא מואבית, עמוני ולא עמונית. מנהיגות כזו היא הנחוצה לנו כעת.
דרושה סמכות הלכתית אמיצה שתפסוק בעניין ותביא לשינוי המיוחל. בשלו התנאים לפתור סוגיה קשה זו. זוהי שעת הכושר להביא להתפתחות הלכתית מבורכת ברוחה של ההלכה.
כדאי לזכור, שהעולים הללו ממדינות חבר העמים, הם צאצאי יהודים. הוריהם וסביהם נטשו לרוב את היהדות מתוך כפייה, מאילוצי משטר קומוניסטי אתיאיסטי ואנטישמי. אמנם, רבים לא באים להתגייר מתוך הכרה פנימית עמוקה בעקרונות היהדות. נכון, סביר להניח שהם לא ישמרו את תרי"ג מצוות וכנראה שגם לא את מקצתן. אך החלופה גרועה בהרבה: הישארות מאות אלפי לא-יהודים בקרבנו, תוך יצירת "רשימות שחורות" של פסולי חיתון, ניכור אנושי וחברתי, התבדלות ושנאה. מכל אלו יש לנו די מן האויבים שסביבנו; איננו צריכים להוסיף לכך מתוכנו.
ד"ר עליזה לביא, מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן
