בקיץ הזה תלבשי ג'ינס
1968 תיזכר לאריאנה מלמד כשנה שבה התחלנו להיות אומה צרכנית, שלמרות הצנע ותקנות הממשלה, מותגי האופנה חילחלו לבתינו ועשינו הכל בכדי להשיג עוד קצת דולרים לנסיעה לחו"ל
וברור שמתבקש לומר עוד משהו על חיים יבין, על המונופול של הערוץ, על דעיכתו הכואבת, על כך שארבעים שנה אחרי השידור הציבורי בישראל גוסס, ולא בגלל העדר כסף, על הגאווה במייל ששוגר שלשום לכתבים ובו נאמר ש"מבט" עברו את חדשות 10 ברייטינג.
אבל הרשו לי לטעון שהפנומן התרבותי החשוב ביותר של 1968 לא היה מה שיצא מאולפני רוממה בירושלים אלא מה שהגיע דווקא מן המדרכות בחיפה ובתחנה המרכזית בתל אביב.
הדוכנים המאולתרים היו קיימים עוד קודם. קראו להם "חנויות של ימאים", ובהן ניתן היה למצוא כל טוב מן העולם הגדול. מפעיליהם לא תמיד הבחינו בין שאנל-חמש אמיתי למזויף ומכרו את שניהם בחדווה בצד גבינת לה-ואש קי-רי הצרפתית וסרדינים מפורטוגל - וג'ינס. ג'ינס של ימאים.
פתאום, קצת אחרי הניצחון הגדול בששים ושבע, התחלנו להיות אומה צרכנית, והצטרפנו לתהליך שמאוחר יותר ייקרא "גלובליזציה".
הגלובליזציה הגיעה תחילה בדמותם של חפציצים מקסימים ומרתקים בחנויות של העיר העתיקה בירושלים ובעזה: שניים עשר עפרונות ורודים עם מחק, תוצרת סין העממית, מקושטים, בלירה אחת. מכשיר טלוויזיה במאה. סבן-אפ בבקבוקים ירוקים שכמוהם לא ידעו לעשות ב"טמפו". וג'ינס אמיתיים, נוקשים עד כדי כך שאפשר היה לקפוץ לתוכם כשהם מוצבים בעמידה.
העולם הגדול
הג'ינס הוא סמל, כמובן: של התחברות לעולם גדול שאת דבר קיומו שיערנו מתוך קנאה הולכת וגוברת באלה שיכולים להגיע לשם. תקנות מטבע החוץ, שישראלים רבים ניסו לעמוד בהן, אסרו על הוצאת סכום סביר של דולרים לצורך ביקור בניכר.
למעשה, אפשר היה להתקיים בניכר בערך יומיים אם נשמעתם לתקנות. לנוסעים של היום זה יישמע הזוי, אבל מי שניסה לצאת מפה צריך היה לקנות מטבע חוץ אצל הסוחרים ברחוב לילינבלום שמדי פעם טעמו את נחת זרועה של המשטרה, ואחר כך להבריח את זה בדרכים יצירתיות בעליה למטוס בנמל התעופה לוד. אחת השיטות הפופולאריות היתה, בטנה מסאטן בחזיית הכותנה, ובינה לבין הבטנה – דולרים מעוכים קצת, שייראו כחלק מן הפרונט הטבעי.
הג'ינס היו משאת הנפש של דור צעיר וחדש ומופלא, שישב על הברזלים בעיירות הפיתוח וגידל פאות לחיים ורעמות אפרו. בין הבוהמיינים העירוניים היו כאלה שכבר התחברו לנופי סיני והחלו לטייל בג'לביה בתל אביב, והיו מתוחכמים יותר שידעו כי בעלום הגדול ג'ניס ג'ופלין היא אלילה וג'ימי הנדריקס מלך, אבל הם היו מעטים: הרבים הסתפקו בג'ינס, ולא אלה של "אתא" עם בטנת הפלנל המגוחכת, אלא הדבר האמיתי.
והדבר האמיתי, מאז ועד עצם היום הזה, מתפרש כדבר שמגיע מרחוק, ממקומות שהצרכן אינו יכול להגיע אליהם בגופו ממש ברגע זה ממש.
"לי" ו"רנגלר" סימנו את תחילתה של תרבות המותגים אצלנו. כמו ש"שאנל חמש" סימן למבוגרים שבינינו את הנורמליזציה: הנה יצאנו מארץ הצנע והסגפנות ואנחנו ככל העמים, ובנסיעה הבאה לחיפה נקנה עוד אחד מהימאים.
"שוט שוטי ספינתי...אני אהיה עוד רב חובל כשאהיה גדול", שר חייל צעיר אחד בלהקת חיל הים, שלמה ארצי שמו. עד שזה יקרה, עד שכל אחד יוכל לנווט את ספינת חייו הפרטית לכל מקום בתבל, הסתפקנו במוצרי הצריכה שהגיעו מארץ-שם, ובידיעה המצערת שהם טובים משלנו.
גם אם אילצו אותנו לצרוך את שלנו דווקא, גם אם התקינו חומות של מיסוי נגד הזרים, פרצנו אותן. לאט, לא בבת אחת, בזהירות של אנשים שסופרים כל גרוש בלירה.
כשצעירים כבר הצליחו לרכוש את הג'ינס הנחשק שלהם, מצאו שבית הספר מתנגד לו נמרצות ומכריח אותם לעטות על גוום מכנסי אתא או טרילן בכחול-כהה-אחיד. גם החומה הזאת נפרצה תוך שנים מספר, כשהג'ינס כבר היו מקושקשים בסמלי שלום ואהבה, כמו בעולם הגדול.
ומאז אנחנו ממשיכים לייבא את העולם כולו, אבל עכשיו כבר מבלי דעת. אתמול קניתי בחנות לתשמישי קדושה כיפה סרוגה לבני: לבנה ותכולה עם דוגמה של מגן דוד. על התגית הזעירה בתוכה היה כתוב, כיפה סוג א', תוצרת סין.
- לשאר טורי זר לא יבין
- פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן
