הפסקת האש - לא לטובתנו

בעוד שישראל השכילה להכיל את האינתיפאדה הראשונה לתוך מו"מ ותהליך מדיני, בהם הייתה יכולה להבטיח את האינטרסים שלה בתמורה למימוש החלטות האו"ם 242 ו-338, הרי שבהמשך בחרה במדיניות המכרסמת בנכסים אותם צברה במשך שנות הסכסוך.

הרגיעה בין ישראל לחמאס עלולה להוסיף סדק נוסף ב"קיר הברזל" עליו עמלה הציונות עשרות שנים. היא מחדדת את הצורך הקיים ממילא בהאצת התהליכים הנדרשים ליצירת חלופה מדינית נגד מה שנתפס בעיני הפלסטינים כניצחונה של דרך "ההתנגדות" של החמאס.

ברק החמיץ הסכם שלום עם סוריה בשנת 2000, והביא את ישראל לנסיגה הנדרשת מדרום לבנון. אך בניגוד להסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, שכרה של ישראל שולם רק במטבע בינלאומית, בהצהרה כי ישראל מימשה את החלטת האו"ם 425 והביא לתמיכת הקהילה הבינלאומית בישראל בעת מלחמת לבנון השנייה, בהשגת החלטת מועצת הביטחון 1701 ובפריסה יבשתית וימית של כוחות בינלאומיים לאכיפתה.

זו לא המציאות הנחשקת ביותר מבחינת ישראל, אך היא מותירה אותה עם "חצי תאוותה בידה" ועם סיכוי טוב להשיג את מלואה במסגרת תהליך מדיני, מוקדם ככול שניתן, עם סוריה ולבנון בעקבותיה.

נסיונו של שרון להכיל את האינתיפאדה השנייה ו"להקפיא את התהליך המדיני" עד "שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים", גרר בעקבותיו את הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה תוך הימנעות מכוונת מכול הסכם עם אש"ף או הרשות בראשות אבו מאזן.

אזהרות שהשמענו ונפלו על אזניים ערלות היו בין השאר, כי אם ההתנתקות תיתפס על ידי הפלסטינים כצעד יחיד שמטרתו האמיתית היא חיזוק ההתנחלויות באזור יהודה ושומרון ובירושלים, תוך דחיית ההידברות, אזי מתמעטים הסיכויים לשמור על הפסקת האש. התרעות אחרות נגעו לכך שהפלסטינים ימשיכו במאמציהם בחפירת המנהרות לשיגור מחבלים ולהחדרת אמצעי לחימה, ובפיתוח היכולת לשגר רקטות.

אזהרות אלה התממשו מבלי שישראל תוכל "להתנחם" ולו בהגשת תלונה על הפרת הסכם.

המציאות המובטחת ברגיעה בדמות הפסקת האש מעזה והמשך "חיזוק ההתיישבות היהודית" בגדה המערבית, ברוח הצהרת שרון טרם ההתנתקות ומעשי אולמרט וברק בימים אלו, הייתה בעצם המטרה לה ייחלה ישראל באוגוסט 2005.

אך ניצחון החמאס בבחירות, השתלטותו הצבאית על רצועת עזה והתחזקותו הצפויה גם בגדה הצליחו לקלקל את חלומם של יורשי שרון.

על ישראל לפעול נגד החמאס בכלים שמהם הוא חושש - הסדר קבע המושג במו"מ מול מחמוד עבאס ושינוי משמעותי בחייהם של הפלסטינים בגדה המערבית.

שנים שישראל לא מצליחה "לרסק את תשתית הטרור" משום שזו מורכבת גם מקנאי החמאס והג'יהאד, אך גם מאותם פלסטינים שהאמינו כי התהליך המדיני אותו הוביל אש"ף יביאם לסיום הכיבוש הישראלי ולעצמאות מדינית, ונכזבו. הם האמינו בכך לא משום "אהבה מאוחרת" לציונות או בעקבות נטישת נרטיב "הנכבה", אלא כי כשלו מול "קיר הברזל" הישראלי ונאלצו להכיר בו.

אך להבנתם גם "כתב כניעה" זה בדמות גבולות 67 לא התקבל בישראל שביקשה לספח שטחים נרחבים בגדה. הדרך האפקטיבית שנמצאה לסיום הכיבוש ולעצמאות, בנוסף לאפשרות על שמירת החלום של "פלסטין אחת", חזרה להיות "המאבק המזוין", אותו מוביל כיום החמאס בהצלחה: צה"ל נסוג מעזה וחמאס הצליח לכפות רגיעה על ישראל.

לפיכך, רק הסכם קבע עם אש"ף יוכל לבלום את התחזקותו של החמאס. זהו הנכס היחיד אותו אש"ף יכול להביא למאבק מול החמאס על חלוקת הכוח בחברה הפלסטינית.

הרגיעה תאפשר לחמאס להוסיף את הנדבך הכלכלי להצלחתו הצבאית. בראייתו של החמאס, הרגיעה היא בעיקרה הפסקת המצור על עזה ועל שלטונו. שמירת המצור תחדש את האש. הפסקת המצור תאפשר לחמאס להעניק לפלסטינים בעזה רמת חיים שעשויה לעלות על אלו של אחיהם בגדה המערבית הנתונים תחת מדיניות של "ביתור ובידול", וזאת תחת דגל פלסטיני ודגל האיסלאם.

לפיכך על ישראל לאמץ את ביקורתה ותביעותיה של קונדוליזה רייס, ומאמציהם של טוני בלייר והקהילה הבינלאומית להחיות את הכלכלה הפלסטינית, לשנות את משטר התנועה ולהעביר אחריות בכול מקום שניתן לכוחות הביטחון הפלסטינים.

הליכתה של ישראל לבחירות תקשה על השלמת המהלכים הללו, אך עדיין יש ביכולתה לקדמם באופן ניכר, ולהוריש לממשלה הבאה פער קטן יותר לסגור עם הפלסטינים. המשך צפוי לדשדושה בכל אפיקי הפעולה יביא לקריסתה של הרגיעה, או למו"מ של הממשלה הבאה על "הודנה" עם החמאס ולא על הסדר קבע עם אש"ף.

שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון