אין הורה שלא חווה את סאגת החוגים עם ילדיו: מעבר להסעות האין סופיות יש גם לעיתים את העניין של מאמן נוקשה, ילדים תחרותיים, פציעות, וכמובן משחקי ליגה ועוד. התחושה העיקרית של ההורים היא בדרך כלל שאין להם מעורבות ישירה בכל המתרחש באימונים עצמם ובנוסף, קיימת התחושה המעיקה שאין שליטה על קצב ההתקדמות של הילד.
|
| טניס לילדים (צילום: שי רוזנצוויג. עריכה: מישל דור) |
שיטה חדשה המגיעה ארצה באה לתת פתרונות לבעיות אלה. מדובר על שיטת "לה פטיט טניס" (Le Petit Tennis) אותה פיתח בשנת 2001 ז'אן-פיליפ פלוריאן, ומיועדת לגילאי 3-7.
השיטה מקנה למשתתפיה, בנוסף לפעילות גופנית בריאה, מהנה ומאתגרת – גם שיפור ביכולותיהם המוטוריות, כישורים קוגניטיביים וחברתיים ומיומנות קריאה מוקדמת.
מה שמיוחד בשיטה בשלב ראשון הוא שאין כל צורך במגרשי טניס והמדריך אינו עומד מזיע בשמש הקופחת עם סל הכדורים, אלא מבצע את תהליך הפעלת הילדים בצורה של סיפור אותו הם רואים על גבי לוח פלסטיק דק. כדורי הטניס והמחבטים עברו התאמה לגודלם של הילדים, והנקודה החשובה ביותר לדברי מפעילי השיטה היא מעורבות ההורים המתבצעת באמצעות מעקב אחר סימוני צבעים הן על המחבט והן על צמיד מיוחד אותו עונד הילד, זאת במקביל לנתונים המוזנים באופן קבוע דרך רשת האינטרנט.
"אני לא אגזים ואומר שהבאנו מהפכה לישראל", מסביר איזי מוקדי, מי ש"ייבא" את השיטה לארץ. "לא מדובר כאן בעוד חוג שההורה לא מעורב בו, אלא ביצירת מעטפת משפחתית לפעילות של הילד לאורך כל התקופה של החוג. הילד מקבל את כל ההנחיות מעולם הסיפור - כך שהוא לא חש בכלל שהוא משחק טניס ומפעיל את גופו בטכניקה מסודרת שבשלב מסוים תקבע את היכולת שלו לשחק את המשחק בצורה הכי טבעית שיש".
למכון וינגייט הגיעה קבוצה גדולה מאוד של מדריכי טניס, מומחי ילדים וקורדינציה, ואפילו נציגי ממשל להתרשם מהשיטה והתגובות לא אחרו לבוא: "זו בהחלט תוכנית יוצאת מן הכלל", מאשר שלמה גלישטיין, שחקן טניס אגדי בעבר ויו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הטניס בהווה. "התוכנית נותנת לילדים משהו שאין לו אח ורע בקבוצת הגיל הזו של 4-5, ואם נצליח כבר בגיל כזה מוקדם לזהות יכולות מתקדמות ולהמשיך בגילאי 6-7 עם דפוסי הטכניקה - נוכל ליצור כאן תשתית רחבה מאוד של ילדים אתלטיים שמעבר ליכולות שלהם גם ייהנו מהמשחק עצמו בגלל השיטה שהיא כה ייחודית".
את כל מה שמציגה השיטה סיכם למעשה שלמה צורף, מי שאימן בעבר את נבחרת ישראל ואחראי על אימוני דורות שלמים של ילדים: "השיטה הזו מאפשרת לנו בפעם הראשונה לא לקבל את 'השאריות' של ילדי הכדורגל והכדורסל, אלא 'לקטוף' את המוכשרים ביותר לענף הכה מיוחד הזה עוד לפני שמאמני הכדורגל והכדורסל חולמים בכלל לדבר עם הילדים בגין גילם הצעיר".
הילד מקבל את כל ההנחיות מעולם הסיפור
כעת נשאר רק מבחן התוצאה לאורך זמן, ועד אז מציע ז'אן-פיליפ פלוריאן המייסד את הטיפים הבאים להורים שילדיהם חווים חוגים כאלו ואחרים ביום יום:
- המעורבות הישירה של ההורים במעשיו ועיסוקיו של הילד - מגבירה את המוטיבציה שלו בצורה משמעותית.
- בבואנו לתרגל עם הילד או לבצע עימו משימה יש להתחיל תמיד מעמדה קלה לביצוע ורק אז לעבור באופן הדרגתי לעמדה קשה יותר.
- מאוד מומלץ להשתמש בדמיונו של הילד ולהכניסו למשחק תפקידים. זאת כדי שהוא יהיה בתפקיד הדמות המשחקת בתרגיל או במשימה לאורך כל התרגול.
- חובה להתאים את הציוד ואת הסביבה לגיל ולרמת הילד.
- ההנאה והכיף הם המפתח להצלחה. התרגילים חייבים להיות משעשעים ומגוונים.
- חובה תמיד להדגים את התרגיל מספר פעמים. זאת מאחר והילד יבצע על פי מה שספג בהדגמה.
- יש ליצור ולאפשר לילד מצבים של הצלחה ולא לאפשר לו להיכשל יותר מפעמיים ברצף. ניתן לעשות זאת על ידי שינוי מהלך בתרגיל או במשימה.
- יש לעודד את הילד בצורה חיובית כל הזמן.
- חובה לסיים את השיעור כשהילד עדיין רוצה להמשיכו, וזאת כדי לשמר את המוטיבציה שלו ואת רצונו להמשיך ו"לשחק".
- ילדים בגיל 6 ומעלה נמצאים בין העולם הדמיוני לעולם המציאותי – מסיבה זו ויש ללמוד את שפתם גם אם היא נשמעת תלושה ממה שדורש האימון עצמו.
