עמלות נמוכות מסייעות לבנקים, לא לנו

בתחילת שנות האלפיים התחילו בנקים רב-לאומיים גדולים לפתוח בארץ נציגויות, משרדים, סניפים. התקשורת הכלכלית בישרה בקול תרועה על התוכניות של ענקי הבנקאות הגלובאליים כמו HSBC ,UBS ו- CITI להיכנס במלוא הכוח אל מגזר הבנקאות בישראל.

אבל הם לא נכנסו והתוכניות התפוגגו. משלחות החקר הכלכליות ששלחו אלינו הבנקים הזרים נפגשו עם כלכלנים ופוליטיקאים ישראלים ודווחו לשולחיהן שההשקעה בישראל לא כדאית. בהמלצותיהן נאמר במפורש: הבנקים הישראליים חוסמים תחרות קמעונית מבחוץ ומגנים על נתח השוק שלהם על-ידי עמלות נמוכות, שלא משאירות רווח מספיק למשקיע זר חדש. "הבנקאות הקמעונית בישראל רווחית אך בקושי", כתבו בסקירתם כלכלנים של אחד מהתאגידים הפיננסים המובילים, "ויש לה, בנוסף ליתרון גיאוגרפי, גם מדיניות אגרסיבית מאוד של עמלות נמוכות".

חלפו חמש-שש שנים וראו בעצמכם: הבנקים הזרים התקפלו וויתרו כליל על פעילות עם משקי הבית בישראל. השליטה המוחלטת של הבנקים הישראליים בלקוחות הפרטיים נותרה בעינה ואף התחזקה.

נזכרתי בכך כשקראתי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את התחקיר החשוב והמעמיק של שחר גינוסר על תיאום השינויים בעמלות שנתקיים בעבר בין הבנקים המסחריים בארץ. שיאו בתקופה שבה נראתה כריאלית האפשרות שתאגידים פיננסיים זרים "יפלשו" לכאן וינסו להציע שרותיהם חדשניים וידידותיים ללקוחות הקטנים.

הבנקים הישראליים נחרדו, נזעקו וניצלו אז את כוחם הכמו-מונופוליסטי לא כדי לייקר את העמלות אלא בדיוק להפך: כדי למנוע את ייקורן ולשמר אותן ברמת מחירים כה נמוכה שלאף בנק זר לא יהיה כדאי לפתח בישראל פעילות קמעונית. נקבעו עמלות-היצף זולות שנועדו לסלק מראש את מה שנתפס על-ידי ענף הבנקאות הישראלי כאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מעמדו ורווחיו: כניסת שחקנים גלובליים חדשים.

העמלות המוזלות-מלאכותית שירתו עוד מטרה: הן שכנעו את ענקי הפיננסיים הרב-לאומיים לא להשתתף במכרזי הפרטה של בנק דיסקונט ובנק לאומי. החלטת בנקים זרים לא לקנות בנק בישראל התבססה על אותם הניתוחים והנימוקים כמו החלטתם לא לפתוח פה סניפים: רווחיות נמוכה מדי.

בשנות ה-90 נהג כך קרטל הנפט אופ"ק. מדינות מפיקות הנפט שמרו אז על המחיר נמוך במיוחד של חבית נפט, כדי שלאף אחד לא יהיה תמריץ להשקיע בפיתוח משאבי אנרגיה חלופיים. העולם השתעבד מחדש לנפט וכעת מעביר מדי שנה אלף מיליארדי דולר לאופ"ק.

לבנקים ישראליים שכל בקודקוד. האינטרס המשותף שלהם היה לשמור ביחד על עמלות זולות דיין כדי להדוף את האיום של התחרות הזרה. ובכך הם הצליחו מעל למשוער, בסיועה הנדיב של כנסת ישראל שלא הבינה כי חקיקה המחמירה את הפיקוח על העמלות תוקעת את המסמר האחרון באופציה של כניסת בנקים זרים לישראל ולתחרות אמיתית בענף הבנקאות המקומי. הפופוליזם הרוויח, הבנקים הרוויחו ועוד ירוויחו, הציבור הפסיד.