אם שליט הוא סמל לאומי
הלאומיות הדורשת את התאגדותנו סביב גלעד שליט היא גם זו שאחראית לאסון הפלסטיני ולדחיית סדר יום חברתי בישראל
שליט הוא חייל שנשבה בפעולה צבאית של החמאס כחלק מהמלחמה עם ישראל. העיסוק הטוטאלי של התקשורת והחברה במחיר החזרתו הופכת אותו לסמל לאומי. אך מספר שאלות חברתיות לא נכללו בדיון הציבורי על גורלו. לדוגמא: איך הפלסטינים רואים את הסכסוך? כיצד הקדישה התקשורת את כל משאביה לשאלת שליט אך נקטה התעלמות מוחלטת משביתת העובדים הסוציאלים, שמזכירה לנו את מצב הרווחה החמור וחוסר היכולת לטפל בפערים ההולכים ומתרחבים בישראל?
לפני מספר ימים שלחו פרקליטי משפחת שליט מכתב לראש הממשלה ולשרי הקבינט, ודרשו לכנסם כדי שההתקדמות ברגיעה לא תגיע לנקודה בלתי הפיכה. זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירתם נגד הסכם הרגיעה שלא כלל את שחרור בנם. מצד אחד אני מבין את המשפחה שלא סומכת על שחרורו העתידי של בנם בידי הממשלה. מצד שני, הסכם הרגיעה יכול להעמיק את האמון בצד הפלסטיני ובקרב הציבור בישראל, ומשם הדרך לשחרור שליט תהיה קצרה יותר.
צריך גם להביט בצד השני של העיסקה, שהרי גורלו של שליט נמצא כרגע בידי החמאס. מפלגת החמאס הייתה צריכה להיות מפלגת השלטון של הרשות הפלסטינית בצורה חוקית. אך ישראל לא כיבדה את ניצחונה בבחירות, רצחה את מנהיגיה ורבים אחרים יושבים עד היום במעצר. כיצד אם כך ניתן להגיע להסכם עם מפלגת החמאס שאיבדה כל אמון בצד הישראלי ובכוונות הפיוס שלו? ובכן, אפשר עדיין להאמין במפלגת החמאס, על ידי אקט בסיסי של הכרה בה. במקום לשלוח שליחים מצריים, אולמרט היה צריך להיפגש עם הנייה.
החמאס מכיר את ראשי הביטחון ויודע שכל טעות קטנה במו"מ על שליט תביא לחיסולים, הרס והרג של כל מי שקשור לחטיפתו. אך ישראל יכולה להביא לשינוי הגישה של החמאס בנושא הכיבוש. היא יכולה לשחרר את מנהיגיה, להכיר בתנועה ולבסוף לייצר עמה מו"מ ישיר.
האסירים הפלסטינים הם נקודה נוספת שנעלמת מעיני האזרחים בישראל, שממהרים להתאגד סביב גורלו של שליט. רובם שוכחים את המחיר החברתי של חיי הפלסטינים בישראל ובפלסטין. ד"ר דליה גולן קובעת כי מאז 1967 כלאה ישראל בסך הכל יותר מ-700 אלף פלסטינים, כחמישית מהאוכלוסייה ברשות. על פי דו"ח האו"ם האחרון, ישראל מחזיקה יותר מ-11 אלף אסירים פלסטינים, בהם 118 נשים ו-376 ילדים, הכלואים בניגוד לחוק הבינלאומי, מחוץ לשטחים הכבושים. השב"כ מחליט מי מהאסירים יזכה לביקורים ומי מבני המשפחות הוא "מנוע" מלהיכנס לישראל.
בישראל אין הזדהות כלשהי של הציבור הרחב עם הגורל הטרגי והאכזר שגזרה המדינה על העם הפלסטיני. אילן פפה צדק כשכתב ב-2005 כי "ההתנתקות לא תביא לקץ הכיבוש, אלא דווקא תנציח אותו, היא כלשעצמה חדשות רעות לעתיד זכויות האדם וזכויות האזרח של הפלסטינים. ההתעקשות הישראלית על ניתוק הרצועה מכל קשר יבשתי משלושה כיוונים - מזרח צפון ודרום - ועל המשך חסימת הגישה לים במערב מעלה דאגות כנות בנוגע לסטנדרט המחיה הכלכלי ולרווחות החברתיות של תושביה הפלסטנים המונים יותר מ-1.4 מיליון".
לעובדות אלו צריך לתת הד בציבור בישראל כדי לספק הקשר רחב לדיון על הסכם כלשהו בין ישראל ובין העם הפלסטיני. עובדה נוספת שהציבור בישראל לא מבין היא הקשר ההיסטורי והמוסרי בין תושבי רצועת עזה לבין המדינה. רוב תושבי הרצועה הם צאצאי הפליטים של מלחמת 48'. בתודעתם, בגופם ובחייהם היומיומיים הם זוכרים את ההשפלה, של הגירוש, הטרנספר מתוך מאות כפריהם ועריהם. חלקם אף גורשו מישראל במלחמת 67' וכמו אחרים הם מתגוררים עדיין במחנות פליטים. והיום לא רק שישראל מונעת את הכניסה והיציאה שלהם מתוך הרצועה, אלא גם מרעיבה אותם באופן יומיומי.
ישראל היתה יכולה להתקדם במשא מתן עם החמאס בפרט והפלסטינים בכלל באמצעות האזרחים הערבים. אך קולם לא נשמע במו"מ. ואין צורך להרחיב אודות הדה-לגיטימציה של המפלגות הערביות בישראל. ראו את דחיית מסמכי החזון הפלסטיני על ידי השב"כ והחלטת היועץ המשפטי של ממשלה לסגור את תיק הפשע של אירועי אוקטובר 2000 מבלי להעניש את האחראים.
מאידך, סבלם של האזרחים הערבים בישראל, הן בשל האפליה והגזענות במישור החברתי והן בשל אי הצדק המתמשך במערכת המשפט, צריך להיכלל כחלק מראייה רחבה של גורל העם הפלסטיני, לא רק מחוץ לישראל אלא גם בתוכה.
אי אפשר להפוך את שליט לסמל לאומי, אך לשכוח את החטופים הפלסטינים והלבנונים המוחזקים בישראל. אי אפשר שלא לראות את הכאב האדיר של תושבי עזה, כשהם מורעבים, חסרי אפשרות לנוע ולחיות חיים נורמליים, ללא אפשרות להשכלה גבוהה, וגם את הצער האדיר של תושבי הדרום המוחלשים שנותרו שם ולא יכלו לנוס מבתיהם המופגזים כמו האוכלוסיות החזקות יותר (כרבע מהאוכלוסיה בשדרות עזבה את העיר).
הלאומיות הדורשת את התאגדותנו סביב גלעד שליט היא גם זו שאחראית לאסון הפלסטיני בעבר, בהווה ובעתיד, ולדחיית סדר יום חברתי בתוך ישראל. עלינו להתאגד סביב קטגוריות חברתיות שיוויוניות וצודקות המכירות גם בסבל של האחר בישראל וגם בזה של המתגורר לצדנו. אולי כך נוכל לקרב את שחרורו המיוחל של גלעד שליט ולהביא לנורמליזציה אזורית.
מתי שמואלוף, עורך ועיתונאי
