שר הביטחון אהוד ברק אומר
כי אם המשא ומתן לשלום עם הפלסטינים לא יצליח, האחריות תהיה שלהם. "אם לא יהיה שלום בסבב הזה - זה יהיה באחריות הפלסטינים. אני מקווה שהזמן להחלטות יסתיים כאשר שתי המנהיגויות, במיוחד הפלסטינית, יגיעו לפריצת דרך מדינית", הדגיש השר.
ברק וודאי יודע על מה הוא מדבר, כאשר הוא צופה לנו עוד שנים ארוכות של מלחמה, הרג וסבל. הניסיון לימד אותו כי הצעות חד-צדדיות שמשקפות צרכים ואינטרסים של צד אחד בלבד ומתעלמות כליל מקיומו של הצד השני, הן מחוסרות סיכוי.
אך תהליך שלום אינו סיום הסכסוך באורח פלא, כי אם העברתו מלחימה צבאית לשדה דיפלומטי של משא ומתן. על מנת שיצליח, חייבת להתקיים הכרה של כל צד במשנהו – הכרה בקיומו, בצרכיו, באינטרסים שלו. לפלסטינים אין ברירה אלא להכיר בישראלים יום יום, שעה שעה. חייהם מאורגנים סביב הסגר שמלווה את חגי ישראל, כבישיהם מתפתלים לפי תוואי ההתנחלויות, מסלולם נקטע במחסומים ישראליים וכן הלאה. אך עבור הישראלים קשה המשימה פי כמה: מזה 40 שנה התרגלו הישראלים למחוק ולבטל צרכים אנושיים בסיסיים של הפלסטינים. כיצד נוכל כעת להכיר בצרכים ובאינטרסים של הפלסטינים בשביל קידום משא ומתן? עם כל הקושי, זהו בדיוק ההבדל בין ניהול משא ומתן – אותו עלינו ללמוד, לבין כפייה בכוח – אותה כבר למדנו.
המכשול העומד לפני ישראל – עוד לפני דיבור על שטחים, ירושלים או זכות השיבה – הוא מכשול תודעתי המונע מאיתנו לתפוס את המשא ומתן כבעל שני צדדים, ואת תוצאותיו ככאלו האמורות לשקף אינטרסים לא רק של הישראלים, אלא גם של הפלסטינים. זו המשמעות האמיתית של להיות פרטנר.
אחרת, איך ניתן להסביר את הצלחתו של ברק למתג את הכישלון שלו בוועידת קמפ דיוויד בתור
"ההצעות הנדיבות של ברק"? התוכן המבזה של ההצעות היה בכלל לא רלבנטי. לא הסיפוח של השכונות הפלסטיניות בירושלים, לא הביתור של הגדה המערבית למובלעות מוקפות גושי התנחלויות וצבא ולא שמירת הריבונות הישראלית על הר הבית. על ישראל, בהיותה המדינה החזקה, להציע הצעה בעלת ערך, שלפלסטינים יהיה בה עניין של ממש. לאימפוטנטיות בגיבוש הצעה אחראית ישראל. מסיבות ברורות מעדיף "ברק החדש" להאשים את הפלסטינים כבר מראש.
אי אפשר למשוך את הגישה הכוחנית איתנו לשולחן משא ומתן. וזהו אתגר גדול כל עוד ממשלתנו מאוכלסת רובה ככולה בגנרלים. עצם המעשה של העלאת הצעה נראה לנו במבט ראשון כמחווה נדיבה של רצון טוב. אך הלעאת הצעה לא ריאלית מצד ישראל, שאף מנהיג פלסטיני לא יוכל לקבלה, אינה אלא חבלה בזדון בתהליך השלום. אינה אלא משחק דמים המיועד למשוך זמן ולתרום ליחסי הציבור של השלטון בוושינגטון.
מורשת ה"אין פרטנר" מסוכנת במיוחד משום שהיא מגשימה את עצמה. הסירוב של יאסר עראפת להיכנע לתנאים הבלתי-אפשריים (עבור העם הפלסטיני) של ברק, הביאה בין היתר להיחלשותו של פתח ועלייתו של החמאס. המשך ניסיונות לניהול משא ומתן לא-ענייני יביא לא רק לפגיעה קשה ואכזבה עמוקה בקרב מיליוני האנשים הכמהים לחיים בשלום ובשקט בביתם. הוא גם מתכון בטוח לאינתיפאדה הבאה, שתהיה קשה ואכזרית אף מקודמתה.
האיום של ברק - לתפור עוד "הצעה נדיבה" כושלת - מהווה קריאה לכולנו לדרוש משא ומתן אמיתי שיתבסס על הכרה בצרכים האלמנטריים של הפלסטינים והישראלים ובמחוייבות של צוותי משא ומתן להביא לעמיהם פתרונות ממשיים שיבטיחו חיים בכבוד לנו ולדורות הבאים.
אינה מיכאלי, קואליציית נשים לשלום
