קלרה חזרה הביתה עייפה ועצבנית. תום, בעלה, שאל מה נשמע. "שתוק", אמרה תוך שהיא משליכה את צרור המפתחות על השידה שבכניסה. היא התיישבה בכבדות במקום הקבוע שלה, מול טלוויזיה כבויה. תום שאל מה קרה. "אתה לא רואה שרק עכשיו נכנסתי", הרימה עליו את קולה, "תן לנשום קצת אוויר". אחרי שנשמה קצת אוויר, היא שאלה את תום, באפיסת כוחות, מה שלום הילדים. תום היה יכול להגיד הרבה דברים על הילדים. הוא היה יכול להגיד, למשל, שהם עוד לא הכינו שיעורי בית. אבל, תום אמר רק דברים טובים על הילדים. הוא לא רצה להוסיף לקלרה סיבה לדאגה. "לעזאזל איתך", צעקה עליו קלרה, "לא יכולת לקחת אותם לבריכה?"
נעצור כאן. סצינה ביתית רגילה. האשה, וזה יכול להיות גם הבעל, חזרה הביתה עצבנית והיא התעצבנה על בעלה. יש לה סיבה טובה להיות עצבנית. הפרויקט שלה בעבודה, עניין של כמה חודשים, נפסל על ידי הבוס שלה ועליה להתחיל הכל מחדש. אבל למה לפגוע בבעלה? כל דבר שזז בבית, במיוחד הבעל, גורם לה להתרגז. הבעל השתדל דווקא להבין, אבל גילויי ההבנה שלו הרתיחו אותה. הוא הציע לעזור, והיא ביקשה ממנו, בטון מעליב, שיפסיק להתערב לה בחיים. הוא הציע שאולי תחליף עבודה, והיא צעקה שהיא לא יכולה לסבול יותר את הקול שלו. היא השאירה אותו בסלון וננעלה בחדר השינה. "אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך עד מחר בבוקר", בכתה מהצד השני של הדלת.
יש מקום להבין אותה ולסלוח לה?
הפסיכולוגיה מבקשת מאיתנו להתחשב בסיבות שגרמו לקלרה להיות פוגענית, אבל המוסר מבקש מאיתנו להתעלם מהסיבות.
האם, במקרה קיצוני, עלינו להבין אשה שחוטפיו של הבן שלה דורשים ממנה כופר גבוה, והיא, במר נפשה, מעליבה את מי שרוצים לעזור לה? היא כועסת על כל העולם, אבל אין לה אנשים אחרים לפרוק עליהם את זעמה. האם עלינו לגלות הבנה כלפי בעל המבכה את מותה של אשתו ובתוך כך פורק את כאבו בדברי עלבון על כל הבאים לנחמו?
גילויי ההבנה במקרים כאלה הם בלתי נסבלים, מבחינה מוסרית, ועל אחת כמה וכמה במקרים פחות קיצונים כמו במקרה של קלרה, שבסך הכל פסלו לה פרויקט. הבנה, במקרה כזה, היא מתן לגיטימציה למעשים לא מוסריים. אין מקום לגלות הבנה למעשים לא מוסרים, אלא במקרים של דילמה מוסרית. יש מקום בחיים שלנו להבנה, אבל לא ככל שהיא מגלה התחשבות במעשים פוגעניים.
האם אני מקצין את הדברים? למה, בעצם, לא לגלות הבנה והתחשבות? יש הרי לקלרה סיבה אמיתית להתעצבן. מי לא היה מתעצבן, ללאחר שפוסלים לו פרויקט? לא נורמלי שלא להתעצבן. אנחנו הרי בסך הכל בני אדם.
אבל מוסר הוא לא פסיכולוגיה. ערכים מוסריים לא אמורים להבין התנהגות מחפירה. הם אמורים למנוע אותה. הפסיכולוגיה, לעומת זאת, רוצה קודם כל להבין. המוסר לא נוצר כדי להתחשב בחולשות האדם, אלא כדי להילחם בהן. המוסר לא בא להבין את המציאות. הוא בא לשנות ולעצב אותה. ככל שהוא מתחשב במציאות, כך הוא מסוגל פחות לשנות אותה.
אם קלרה מתעצבנת על תום, בלי קשר אליו, היא לא הוגנת כלפיו. היא פוגעת בו, בלי שהוא קשור בדרך כלשהי לעובדה שפסלו לה פרויקט. מצבה האישי הוא לא רישיון לפגוע באחרים. אם יש קשר בין הפגיעות של אדם לבין פוגענותו, הקשר הוא פסיכולוגי ולא מוסרי.
| מבט פסיכולוגי: |
|
| גבר מתוסכל: "לא עומד לי, וזה הכל בגללך!" / עירית קליינר-פז |
|
לתרופות פסיכיאטריות יש לעיתים תופעות לוואי כגון אינאונות או שפיכה מעוכבת. ניתן לפתור את הבעיה על ידי שינוי התרופה, המינון או טיפול אחר, אבל הטחת אשמה בבן/ת הזוג היא התופעה המדאיגה יותר, שיש לטפל בה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מה המשמעות בפועל של המשפט "אין לתפוס אדם בצערו"? המשפט הקלוקל הזה אומר, ללא כחל ושרק, שיש מקרים בהם אין להחמיר עם אדם פוגעני. אבל, כאמור, צער אינו סיבה לפגוע באחרים. המוסר אינו נח אפילו במצבים של צער וכאב.
יש לתפוס אדם בצערו. מעשה פוגעני הוא אותו מעשה פוגעני, גם אם הבוס של קלרה עיצבן אותה. ברגע שהצער משכיח מאיתנו את רגישותם לעלבון של הסובבים אותנו, הצער הזה אינו יכול להזדכות מבחינה מוסרית.
תראו מה קרה בתרבות של "אין לתפוס אדם בצערו", ההסברים היו כבר לאסטרטגיה. אדם מסוגל לפגוע רגשית בבני המשפחה שלו בטענה שהיתה לו ילדות קשה. גבר מסוגל להטיח באשתו מילים איומות ואחר כך לקוות שהיא תסלח לו רק משום שפיטרו אותו מהעבודה.
ההבנה (בעצם, הפסיכולוגיה) שמה עצמה, במקרים כאלה, מעל למוסר. סיבות נפשיות להיות מגעילים, נתפסות כגורמי פעולה לגיטימיים.
הפסיכולוגיה (הצורך להבין) מתנהגת כאילו היא התפתחות אבולוציונית של המוסר. פעם התבססה החברה האנושית על ציוויים מוסריים, והיום על הבנה. במקום להגיד "עד כאן", אומרים – "רוצה לדבר על זה?". במקום לנזוף, אנחנו ממהרים לדבר ולהבין. וזה פסול, לדעתי. הבנה לא יכולה ולא צריכה לתפוס את מקומם של הציוויים המוסריים.
אני נגד גילויי הבנה כלפי מעשים פוגעניים. אדם פגוע מרגיש אותה עוצמת פגיעה, בין אם הפוגע סובל ממצב נפשי קשה ובין אם הוא עושה זאת בזדון, להנאתו האישית.
