להראות תרבות לנעליים החדשות
פריז בקיץ מבעבעת מרוב אירועים ופתיחות. לא פלא שכנרת רוזנבלום חשה צורך פנימי וחובה מוסרית למצות את המירב מהשהייה בפריז - אבל מה עושים כשהתאבון והסקרנות גדולים משאר המשאבים?
אנחנו יושבות בבית קפה מצוין במארה, שהיא גילתה - אספה מודיעין משובח לפני הנסיעה - ובין דברים אחרים, חשובים קצת יותר, אני מספרת לה על המאפייה המאובקת, ליד הגן של הקטנה, שמצאתי בה לגמרי במקרה, את קרואסון השוקולד הטוב בפריז, עם עלים דקיקים ומרשרשים ולחים מחמאה. מכיוון שאני מגדלת שתי טועמות מקצועיות לפָּן אוֹ שוֹקוֹלָה – כאן, כשמוציאים ילד מהגן אף אחד לא מגיע עם ריבועי סומסום בדבש תמרים אורגני, אלא עם פאן או שוקולה עטוף בנייר חום - יש לי בסיס לא רע להשוואה. וכן, קרואסון השוקולד של לה ברטאן, מאפייה בקצה הרובע ה-12, הוא גילוי קטן מקומי ומשמח, טוב יותר מזה של קייזר, לה דורה או דלוואיו. אבל היא מוודאת: אבל לא טוב יותר מקרואסון השוקולד של פייר הרמה, נכון? כי לא רק במקרונים הוא מתמחה.
את עוד בבית?
אין לי מושג. גם פייר הרמה נמצא ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות ובדחיפות. הסיילים מוציאים אותי מדעתי עם היצע מצוין ושלל הזדמנויות, ומחירים שהיו אפשריים בשבילי, בטח לפני שלושת זוגות הנעליים שהעפילו לשלב הגמר. אבל לא רק בבגדים עסקינן, באמת שלא. העיר הזאת, במודעות המטרו המפוארות שלה, בעיתונים שמוקדשים אך ורק לעניינים כאלה, באתרי האינטרנט המפתים, תוקעת בצלעותיך מרפק וסונטת: את עוד בבית? יאללה, תראי לנעליים החדשות שלך קצת תרבות.
עוד לא ראית את התערוכה בפומפידו? היא מצוינת, אבל מוכרחים לקחת את הזמן, ולא עם ילדים, התרה בי חבר שביקר כאן, ויודע שאני נוטה לערבב שמחת ביקור במוזיאון עם שמחת שמירטוף על ילדה. בכל נקודה בזמן יש כאן כמה תערוכות שאני מוכרחה לראות בכמה ממאות המוזיאונים של פריז, אבל האמת היא שמאז שהילדות מסודרות בגנים, ואני משתדלת להשקיע זמן בעניין הזה שנקרא עבודה, מינון המוזיאונים שלי ירד פלאים. עוד לא הייתי במוזיאון רודן, לא במוזיאון פיקאסו ובשל ליקוי מהותי בתפיסה מרחבית, עדיין לא ראיתי את המונה ליזה. אז פייר הרמה? אנא המתן, ותענה לפי התור.
ה"ז'רדן אפמר" - חורשה קסומה, כולל אגם, שצצה מול הוטל דה ויל באמצע יוני ותיעלם ב-17.8 (צילום: כנרת רוזנבלום)
אין מספיק ימים בשבוע
בקיץ, העיר הזאת מבעבעת מרוב אירועים ופתיחות, מודעות הענק במטרו מפתות אותך לתערוכות בפומפידו ובאורנז'רי, למופעי מחול והצגות, פסטיבלים של ג'אז ורוק שמתקימים ברחבי צרפת, ואני, מכורה לאפשרויות, תוססת מהתרגשות ויותר מזה - מלבטים. כל כך הרבה החלטות לקבל: האם ללכת לפסטיבל הגסטרונומי על גדות הסן או שמא לפסטיבל ההיפ הופ בבלוויל, חמש תחנות מטרו מהבית? ומה עם הלונה פארק החדש בגני טיולרי?
ואני מכלה את זמני ואת עיני בקריאה וסימון ובהרהורים על התאמת האירוע לילדים או התאמת לוח הזמנים של הבייביסיטר לזה שלנו, ובעוד אני לומדת וקוראת במטרה לבצע בחירה מושכלת לסוף השבוע, מגיע לו בהפתעה מועד ארוחת הצהרים שלאחריה הן מואילות ברוב טובן לקרוס לתוך שלאף שטונדה ארוך ומעמיק שגולש לתוך הערב, והנה עבר לו עוד יום משפחתי נינוח בלי גסטרונומיה, בלי היפ הופ, בלי טיולרי; יש לחפש בדחיפות מה הכי כדאי לעשות מחר.
הצרה האמיתית היא, שאני לא צוחקת. אפילו לא קצת. באמת בוער בי צורך פנימי וחובה מוסרית למצות את המירב מפריז, מהתקופה הזאת שלנו כאן. התאבון והסקרנות שלי גדולים משאר המשאבים שלי: אין מספיק כסף לכל המסעדות שהייתי רוצה לאכול בהן, אין מספיק מקום בלוח השנה לסמן את האירועים, אין מספיק ימים בשבוע, אין מספיק מספיק שעות ביממה. ודווקא כשאני מצליחה גם לתכנן כראוי וגם לבצע, אני לפעמים קורסת בסוף היום מאפיסת כוחות ותוהה למה לי כל העניין הזה.
אלא שהתשובה כבר מוכנה מראש: עוד שנה, שזה ממש עוד רגע, עוד שנייה, נגמר לנו הזמן כאן. אני שומעת את תקתוק השעון, את נהמת מנועיו של המטוס שמאיים להנחית אותנו בארץ.
ואיזה קול תבוני יודע להזכיר לי שבאנו ליהנות, לא לטפס את המצדה עוד לפני הזריחה, גם אם בשביל הנחש שאני כרגע משרטטת לעצמי מקפידים על בעיקר משמעת שמפניה ומשתהים על העיצורים שבסופי המילים. ואת יודעת, הוא מנסה להרגיע את התקפת בולימית-האירועים שלי, לא רק לפריז יש תאריך תפוגה, גם לחיים באופן כללי.
צודק, אני מודה בהכנעה, תוך כדי רפרוף בתכנייה של פסטיבל קרטייה ד'אטה, חודש של הופעות מחול ומוזיקה ושירה ומיצגים, ברחבי פריז, בתשלום ובחינם. אני יודעת. כל אחד צריך בסוף למות. אבל איך זה בדיוק אמור לעזור לי לבחור לאיזה מופע ללכת? איך?
