האזרחית מספר אחת
"כשנעשיתי אזרחית אמריקנית, זה שיחרר אותי לומר בדיוק מה שאני רוצה", טוענת הקומיקאית טרייסי אולמן שמבקרת בימים אלו בישראל, ומספרת גם על ההשראה המקצועית, החיקויים המתוכננים והאובססיה לעשות הכל בעצמה
למה לקומיקאית בריטית להגיע לביקור חפוז במדינה כמו ישראל? התשובה המיידית לכך היא הכי בריטית שיש - מזג האוויר. "אני באה מלונדון עכשיו, והיא קרה ואפורה וזה רק ארבע שעות טיסה מכאן", הסבירה טרייסי אולמן, שבאה לארץ לקדם את התוכנית שלה, "מצב האומה", שעלתה בשבוע שעבר ב-yes stars 2.
סיבה בריטית נוספת לבואה היא נימוס ועמידה בהבטחות. "הייתי בפסטיבל הטלוויזיה 'מיפ', והאנשים הראשונים שהגיבו לתוכנית היו ישראלים. הבחורה הישראלית שבחרה לקנות את הסדרה מאוד התלהבה מהתוכנית והיא היתה נהדרת. אז אמרתי לה שאני אשמח לבוא לישראל ולקדם את התוכנית. היא טענה שאנשים תמיד אומרים את זה והם אף פעם אל באים, אז עניתי לה שאני אבוא. וכשביקרתי בלונדון, ונוצרה ההזדמנות".
אז היא מדברת על מזג האוויר כמו בריטית, היא מנומסת כמו בריטית והיא מצחיקה כמו בריטית, אבל למרות כל אלה ולמרות המבטא הבלתי ניתן לטשטוש - טרייסי אולמן כבר לא ממש בריטית. לאחרונה היא הפכה לאזרחית אמריקאית,
אחרי 25 שנה שהיא מופיעה בטלוויזיה האמריקאית באופן סדיר ומתגוררת בארצות הברית באופן מעט פחות סדיר, אבל סדיר מספיק בשביל לרצות להצביע בבחירות הבאות לנשיאות – לברק אובאמה. אז היא פעלה לקבל אזרחות ואפילו נשבעה אמונים לדגל, יחד עם 15 אלף בני אדם.
"זה היה טקס ענק בלוס אנג'לס ואתה חייב למסור את הגרין קארד שלך, בליווי השיר 'אני גאה להיות אמריקני, כי לפחות אני יודע שאני חופשי'. זה היה כל כך סוריאליסטי. והם מראים לך סרט, כשאתה נעשה אמריקאי, מעין 'אמריקה – הכותרות'. עם ציוני דרך כמו הנחיתה על הירח וכו'. אז חשבתי לעצמי שזו האמריקה שלהם, ושלכל אחד יש גרסה משלו של אמריקה. ושאולי יהיה מעניין לעשות תוכנית שהיא כמו טיול מזריחה לשקיעה לאורך אמריקה, עם כל הסתירות שלה".
טרייסי אולמן. סאטירה לא חריפה, אבל פוגעת (צילומים: ענת מוסברג)
גם ברשת הכבלים "שואוטיים" חשבו שזה רעיון טוב, חטפו אותה מ-HBO ונתנו לה להתפרע בסדרה בה היא מגלמת גלריה עצומה של דמויות השונות אלה מאלה במינן, מוצאן, גילן ומידת סלבריטאיותן. התוכנית מתארת 24 שעות במיקומים גיאוגרפיים שונים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, עטופה בקריינות פסבדו-דוקומנטרית. התוצאה היא סאטירה לא חריפה אבל פוגעת, שמציגה בעיקר את הכישרון האדיר של אולמן בגילום ססגוני מאוד של דמויות.
"התוכנית היא הטייק שלי על אמריקה", היא מסבירה. "אלה הן 24 השעות שלי על אמריקה. התחתנתי באמריקה ב-1983, אבל בעלי, שעושה איתי את התוכנית, הוא בריטי, אז יש לנו נקודת מבט אירופאית מאוד. אבל אני חושבת שכשנעשיתי אזרחית, זה שיחרר אותי לומר בדיוק מה שאני רוצה לומר. לפני כן, תמיד התאפקתי ולא שחררתי הכל, כי תמיד אמרו לי 'את מאנגליה. את לא מבינה את זה'. ועכשיו אני יכולה להגיד: 'כן, אני מבינה את זה. אני פה 25 שנים, אני אצביע השנה'".
הבקהאמים כבר מכורים
התוכנית עוררה הרבה עניין בארה"ב, בעיקר בגלל חיקויי המפורסמים שלה, סוגת חיקויים בה אולמן התנסתה כאן לראשונה, ובהצלחה גדולה. רנה זלווגר כמעט בכתה בגללה, והבקהאמים מודים שהם מכורים לחיקוי שלה אותם.
"חיקויי המפורסמים מקבלים הרבה יותר תשומת לב משום מה", היא אומרת. "אולי כי כולם פה רוצים להתפרסם ואובססיביים לגבי סלבריטיז". על היותה השחקנית היחידה בתוכנית היא מתנצלת: "אני תמיד מנסה לעשות הכל בעצמי, אבל זה מאוד מרגש שיוצא לי להיות כולם. כלומר, שאני מנסה להיות כולם. אני בטח מוצלחת בכמה יותר מאשר באחרים. אני לא מאוד דומה לדייויד בקהאם למשל, אבל אני מנסה".
אולמן. צוחקת איתם, לא עליהם
אולמן ממשיכה כאן מסורת קומית בריטית של גילום גלריה של דמויות על ידי שחקן אחד, והיא הראשונה להודות בזה."ההשפעה הכי גדולה עלי כאן היתה מתוכנית שפיטר סלרס נהג לעשות ברדיו בבריטניה, לפני הרבה שנים, שנקראה 'Down Your Way'", היא מספרת. "הוא גילם את כל האנשים באיזו עיירה פיקטיבית באנגליה. הוא היה מקריין: 'הו מי יושב על הספסל הזה בגינה הזאת'? ואז הוא היה עובר לגלם זוג זקנים או שהיה מקריין 'בואו נלך עכשיו אל הפאב המקומי', ומתאר את השיכורים שם. הוא בכלל השראה גדולה עבורי".
ו"בריטניה הקטנה"?
"זו תוכנית מבריקה, אבל היא על בריטניה וזו תוכנית על אמריקה. על אנשים שמגיעים לאמריקה ובוחנים אותה. אני חושבת שזה פורמט והוא גם יהיה מוצלח כפורמט, גם לתיאור 24 שעות בישראל למשל, מסע לאורך יום שלם דרך דמויות במדינה שמראה את הטוב ואת הרע בה".
יש לך קווים אדומים?
"לא, כל עוד זה נעשה ברוח הנכונה ובאנרגיה המתאימה. אני מנסה להיות סאטיריקנית חברתית ואני לא חושבת שאני צוחקת על אנשים, אני צוחקת איתם".
כמעט משפחה
הרצון שלה לגלם את כל הדמויות רק הופך את העובדה שלא דיבבה אף אחת הדמויות הראשיות ב'משפחת סימפסון' למפתיעה יותר. אמריקה חבה לה את היוולדה של הסדרה, שציוריה הופיעו אצלה לראשונה, בתוכנית אירוח ומערכונים שהנחתה ("דה טרייסי אולמן שואו").
"היתה לי דמות ב'משפחת סימפסון', אבל מאוחר יותר. זה באמת מפתיע שלא דובבתי שם מההתחלה, אבל כשהפינה עלתה, לא היה לי זמן לדבב שם", היא מספרת.
תוסיפי דמויות חדשות לעונה הבאה של התוכנית?
"אשמור את חלקן למשל ההומלסית – היא בטח תרכוש הרבה מאוד רכבי שטח, כי יש תופעה כזאת באמריקה שכולם קונים ומוכרים רכבי שטח. אז היא תקנה האמר וזה יהיה בית הכפר שלה. אני אצלם בזמן הבחירות מדי שבוע, ואוכל לכתוב לפי תגובות האנשים למי שלא ייבחר".
תחקי פוליטיקאים?
"אני חושבת שאחקה את לורה בוש, אתאר אותה בתקופה של שנה מעכשיו, שתחייה בטקסס שוב. המראה שלה מעניין אותי והיא מעניינת אותי במובן הזה, של איך חייהם ישתנו באופן דרסטי בעוד שנה. אני חייבת לחשוב קדימה. ואני בטח אעשה עוד בלוגרים".
תוסיפי עוד נאמברים מוזיקליים? חוץ מזה של פאדמה, הרוקחת הבוליוודית?
"כן. זה קשה. עשיתי את פאדמה בלבד כי כשאתה משתמש במוזיקה בתוכנית אתה חייב לשלם תמלוגים וזה נורא יקר. זו הבעיה הכי גדולה. את פאדמה יכולתי לכתוב. בתוכנית האחרונה צירפנו שיר שעשיתי באייטיז שנקרא "They Don't Know" וזה עלה הון מטורף, אבל אני אוסיף עוד אלמנטים מוזיקליים, נעשה מיוזיקל קאנטרי".
את מפחדת מהגיל?
"אני בת 48 ואין ספק שיש יותר כבוד לגיל באירופה מאשר בארה"ב. עובדה שהם מייבאים שחקניות בריטיות כדי לגלם אימהות וסבתות כי אין בהוליווד נשים שנראות זקנות. נשים אמריקאיות מאוד מפחדות להזדקן והורסות את הפנים שלהן עם בוטוקס וניתוחים כבר בגיל 39. זה מאוד טרגי".
כפרסונה טלוויזיונית, את צריכה להיכנע לכל משטר היופי הזה.
"אני? אין לי יופי לאבד. לא הייתי מאוד יפה מלכתחילה, תמיד נראיתי כמו טרול, וזה לא מטריד אותי. אני מעדיפה לאבד את הנעורים, מאשר לאבד את היכולת להזיז את הפנים שלי".
