העובש שהצטבר על התקרה במקלחת שלי לא שייך לנושא, אבל לא הייתי מתוודע בלעדיו אל הסיפור של השיפוצניק שבא לצבוע את התקרה.
שאלתי אותו מה נשמע, והוא נאנח. "אל תשאל", ירד מהסולם והתיישב לצדי עם כוס קפה שמיהרתי להגיש לו, "הבן שלי התגרש השבוע, בסך הכל חודשיים אחרי שהתחתן".
"זה קורה", אמרתי.
"זה לא צריך לקרות", לגם מהקפה לגימה קטנה והניח את הכוס על הרצפה לצד הכסא שלו, "אם הוא היה שומע בקולי, הוא לא היה מתחתן איתה. אמרתי לו. ארבע שנים שאני מנסה לשכנע אותו לעזוב אותה, והוא מתעקש לעשות לי דווקא. אני לא מבין איך הוא לא ראה מי זאת".
"למה דווקא מתעקש? אולי הוא אהב אותה".
"אהב אותה. בטח שאהב אותה, אבל מה קרה בסוף? הם התגרשו, לא? אם הוא היה שומע בקולי, הוא לא היה מתחתן בכלל".
"ארבע שנים הם היו יחד. זה לא אומר לך כלום?"
"תעזוב אותי עם מה שהצעירים חושבים. אין להם ניסיון. זה מה שאני אומר תמיד. אין להם ניסיון בחיים. פעם, היה להורים מה להגיד. היום, לא מוכנים לשמוע אותנו. אנחנו כמו אוויר בשבילם. תגיד להם שהם טועים, והם יעשו לך דווקא".
"למה לא, בעצם? הם רוצים את החופש שלהם".
"על איזה חופש אתה מדבר? להתגרש חודשיים אחרי החתונה זה חופש? עכשיו הוא צריך לשלם לה פיצויים, או איך שקוראים לזה. זה חופש זה? אם הוא היה שומע בקולי, היה לו חופש אמיתי. יש לי בכל זאת ניסיון גדול יותר בחיים. לא למדתי אוניברסיטה כמו שהוא למד, אבל למדתי באוניברסיטה של החיים, ותאמין לי שזה חשוב יותר".
השיחה הזו, שנמשכה עוד שתי כוסות קפה, עוררה אותי להרהר על חשיבות נסיון החיים של הורים לעומת נסיון החיים של ילדיהם הבוגרים. האם טוב יעשו צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם אם יקשיבו לעצת הוריהם?
תמיד טוב לקבל עצות, אבל עד כמה חשוב להקשיב דווקא לעצות של ההורים? אני נוטה להמעיט בערך העצות האלה, דווקא בגלל פער הדורות. הניסיון של ההורים שייך לתקופה אחרת, שלא בהכרח רלוונטית לנורמות היחסים של היום .
ההורים (שם כולל לבעלי ניסיון של פעם) מנוסים בסוג אחד של יחסים, זה שאפיין את ימיהם כאנשים צעירים, בעוד שהילדים שלהם (שם כולל לבעלי ניסיון עכשווי) מתנסים בסוג אחר של יחסים, זה שמאפיין את הימים האלה. ההורים חסרי ניסיון, למשל, בחיזור ובפלרטוט באינטרנט, ויחסי המין בתקופה שלהם התחילו בממוצע בגיל מאוחר יותר. וכך, בדוגמה אחרת, ההורים של ההורים שכבו אולי למען הציונות, והנכדים שוכבים כבר למען עצמם.
ככל שחולפות השנים, השוני בין נורמות היחסים של פעם ולבין אלו של היום הולך וגדל. הסבים והסבתות של היום חוו בצעירותם יחסים די דומים ליחסים של ילדיהם (ההורים של היום), אם כי גם זה לא בטוח, והיום מדובר כבר בפער משמעותי ביותר בין הורים לילדים. מאז שההורים היו צעירים נוספו לחיים גורמי השפעה חסרי מעצור: האינטרנט מיסד תחומי יחסים חדשים, הטלוויזיה הספיקה לפרוץ גבולות ערכיים, והטלפון הנייד עם הסמסים השתלט על אופי הקשר הזוגי.
הורים שמנסים, למען הילדים, להפיק לקחים מנסיון היחסים שלהם, דומים להיסטוריונים, בעוד שילדיהם מתנהגים בפוזה של קץ ההיסטוריה.
ההיסטוריה נתפסת לא רק כידע שמאפשר להבין ולשמור את מה שהיה, אלא גם כידע שמאפשר להפיק לקחים. אבל ההיסטוריה כמורת דרך היא רעיון בעייתי, יש לגביו מחלוקת לא קטנה. ההיסטוריונים באקדמיה משתדלים להדגיש תמיד שהם חוקרים רק את מה שהיה, אבל אפילו הם נכשלים במחשבות על הרלוונטיות להיום של מה שהיה.
החשיבה האנושית נוטה לחשוב ברמה של גלגל חוזר: אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, ולכן מוטב להפיק לקחים. המחנכים חושבים שחשוב שנלמד את דברי חז"ל, הפוליטיקאים חושבים שלא למדנו כלום מנפילת בית ראשון, אנשי התרבות זועמים על כך שלא הפנמנו את הלקח מהמתייוונים, וכולם מתבססים על הנאצים, קשור או לא קשור. גם ההורים נמצאים בתוך המשחק הזה - "את עושה את אותה טעות שעשתה אמא שלך".
הגישה הזו נוטה לעגל פינות, לטעות בהבנת השינויים. "שינוי" (שם כולל למה שקיים עכשיו ולא היה לפני זה) נתפס כסטייה מהנורמה, כטעות שיש לתקן, כצורך זמני בלבד, או כניוון. התפקיד של ה"היסטוריונים" (שם כולל לכל מי שמבקשים ללמוד מנסיון העבר) הוא בהתאם - עליהם לצאת נגד השינויים, או לתקנם לאחר מעשה.
זהו בדיוק התפקיד של ההורים המחנכים על תקן של היסטוריונים. הם מתעלמים מהשינויים בין התקופה שלהם לבין התקופה של ילדיהם הבוגרים. יש גם הורים שדווקא פתוחים לשינויים, אבל במקרה כזה, נראה שדווקא הילדים אמורים לחנך את ההורים.
היום, אם להתמקד בתקופה שלנו, קיימות אפשרויות זיווג, ערכיות ואחרות, שלא היו בזמנם של ההורים. מחר יתווספו עוד אפשרויות, ואולי ייעלמו חלק מאלה שקיימות היום. איזו עצות של נסיון חיים יכולים לתת הורים במצב כזה? נראה שהניסיון של ההורים נעשה פחות ופחות רלוונטי.
האומנם?
לא דיברנו עד כה על טבע האדם. יש הרבה שינויים מסביב, אבל האם הם גם שינויים בצרכים הבסיסיים של האדם? ככל שהצרכים הבסיסיים נשארים כמות שהם, נראה שנסיון החיים של ההורים חשוב ביותר, והוא חשוב במיוחד בתקופה של שינויים תכופים.
אבל, מי אמר שטבע האדם אינו משתנה? האבולוציה, על פי מחקרים שונים, די עדכניים, לא רק שלא נעצרה, אלא נמצאת במצב מואץ במיוחד בעידן של שינויים. ועל פי ז'אן ז'אק רוסו, צרכים חדשים יכולים לשאת אופי של צרכים בסיסיים.
נישואים היו צורך בסיסי בימים שהשיפוצניק שלי היה צעיר. היום כבר לא בטוח. היום מתגרשים יותר. היחסים היום לא כושלים יותר, אלא שונים. יש להם סדר אחר של צרכים בסיסיים.
