כשהוא חיבק אותי ככה, המגע שלו המיס הכל
ראיתי את הדבק שהחזיק אותי בשנים האלה מתמוסס מעל העור שלי, והעור שלי מתחיל לנשום שוב. ראיתי על הרצפה תמונות שבורות: בתי קפה ופאבים, מסנג'ר, תמונות של אנשים זרים. ראיתי כרטיסים באתרים, ראיתי גישושים באפילה. ראיתי בלבול, ראיתי חיפוש, ראיתי את עייפות החומר
כשהוא חיבק אותי הוא אסף אותי קרוב, החזיק חזק ולא נתן לי להשתחרר. בבת אחת נפלו כל החומות. הכל התמוטט. הייתי שוב חשופה, מאמינה, פגיעה. כל ההתגוננות של השנתיים האחרונות, כל הציניות, כל הכעס. כל השיחות שלא נענו, כל הפקפוק באהבה, כל המשחקים. כשהוא החזיק אותי ואמר לי: "די, הגעת הביתה, די". הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי: "אני פה עכשיו, אני נשאר. אני יודע מה יש לך בפנים. אני יודע הכל".
כשהוא חיבק אותי ככה, המגע שלו המיס הכל. כל הלבד, כל המלחמות, כל השאלות, הכל התמוטט לרגליי. ראיתי למטה על הרצפה את כל הנשימות הארוכות, כל האנחות. ראיתי את הדבק שהחזיק אותי בשנים האלה מתמוסס מעל העור שלי, והעור שלי מתחיל לנשום שוב. ראיתי על הרצפה תמונות שבורות: בתי קפה ופאבים, מסנג'ר, ותמונות של אנשים זרים. ראיתי כרטיסים באתרים, ראיתי גישושים באפילה. על הרצפה ראיתי הודעות טקסט מצחיקות, ומודעות שיווק של אנשים. ראיתי בלבול, ראיתי חיפוש, ראיתי את עייפות החומר.
ראיתי איך שמות שמות נושרים ממני
כשהוא חיבק אותי ראיתי איך שמות שמות נושרים ממני. ראיתי את יותם נופל, ואז את יוני, ואת שי. ראיתי את ניר, ואת דרור. שמעתי קולות מטושטשים של אנשים שנפגשתי איתם רק פעם אחת ואני בקושי זוכרת את שמם.
ראיתי אנשים שראו רק חלקים קטנים ממני, ואני ראיתי רק חלקים מהם. כל החוויות שהצטברו על נפשי, כמו שכבת אבק גדולה, התמוטטו לרצפה ברגע שהוא חיבק אותי. כל השאלות של זרים: "נו, מה קורה איתך, מתי את?", כל החיוכים המלאכותיים שפיזרתי בחזרה: "טוב, כשזה בא - זה בא". כל החסינויות שבניתי לעצמי, מגן לכל סיטואציה: אפוד זוהר למקרים הקלים, מגן קרמי למקרים הקשים. מספרים בנייד שנכתבים ונמחקים, נכנסים לחיי ויוצאים.
כל הלילות שעברתי בגפי התגלגלו ממני לקרקע
כשהוא חיבק אותי ככה, כל הלילות שעברתי בגפי התגלגלו ממני לקרקע. כל השבילים בהם פיזרתי פירורים כדי שמישהו יילך בעקבותיהם וימצא אותי. כל מה שגאה בי, ולעיתים הציף אותי, נשפך ארצה. כל האהבה שהיתה בי ולא מצאה נתיב, והתביישה, ונעלבה.
כשהוא חיבק אותי ככה, ראיתי את כל הרצפה מתמלאת מתחתיי, והבנתי עד כמה צברתי, עד כמה נלחמתי כדי שכל זה לא יחלחל אלי, כדי שהמערכת תמשיך לתפקד, כדי לא לקרוס מהעומס.
הבנתי כמה שכבות עטפו אותי, כמה נהייתי מורגלת לשגרה הזאת. ראיתי את הטלאים שתפרתי על עצמי, את התיקונים שעשיתי כדי להראות שלמה. ראיתי את החבלים הגסים ואת החוטים העדינים שקשרו אותי ושמרו אותי כגוף אחד, כל פעם מחדש אל מול ההתפרקות ההולכת וקרבה.
כשהוא חיבק אותי לא הייתי צריכה עוד להתנצל. לא הייתי צריכה עוד להילחם. לא הייתי צריכה עוד להשלים או לתקן. ידעתי שיבואו עוד תקופות, אבל הבנתי שהרגע הזה הוא נקודת מפנה. לא הייתי צריכה עוד לחכות.
כשהוא חיבק אותי ככה.
אבל הוא לא.
הבנתי שהרגע הזה הוא נקודת מפנה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
