איך להוציא לאור ולהכניס לכיס

בשביל להיות ג'ון לה קארה או ג'ון גרישם הבא, לא חובה שיקראו לך ג'ון; גם ג'וזף יעשה את העבודה. אבל זה לא כל כך פשוט. קחו למשל את ג'וזף פיינדר, בחור יהודי טוב שפירסם כמה ספרים וכבר חשב שיהיה בסדר, עד שהסוכן שלו טען שהוא בלתי־דפיס או בלתי־מכיר והציע לו להחליף שם. פיינדר נעלב, ובמקום להחליף שם המשיך לכתוב — בין השאר תסריטים הוליוודיים בלי קרדיט וכמה ספרי מתח בשם בדוי. עברו כמה שנים, ויום אחד הנאחס שלו השתנה: הוא ישב עם חבר מה־CIA, וזה הציע לו לכתוב ספר על ריגול בתאגידים. פיינדר החליט להרים את הכפפה — והופה כתב את "פרנויה", והופה רב־מכר, והופה עוד בית בקייפ־קוד חוץ מהדירה בבוסטון, ועוד רבי־מכר כמו "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח", והכי חשוב: טיולים בעולם וראיונות למגזיני יוקרה ישראליים. אז בתור סופרת שעוד לא עשתה את המיליון הראשון שאלתי אותו איך הוא עשה את זה, ואם אפשר שיסביר לי את העקרונות בקצב הכתבה. וזה מה שהוא אמר:

"היא הרגע שטפה פה"  (צילום: נורמן לנג)

כתוב לעצמך. "דיקנס", ציטט לי פיינדר את מה שאמרו פעם על דיקנס, "לא כתב מה שהציבור רצה, אלא רצה מה שהציבור רצה". ודיקנס, אם תהיתם, מכר ספרים. למה הכוונה? אל תכתוב מה שאתה חושב שאנשים רוצים לקרוא; תתחבר למה שאתה והקהל אוהבים, ותכתוב על זה. "אני שף קינוחים", הוא מגדיר את עצמו. "הספרים שלי הם עוגת שוקולד חמה שאני אוהב להכין ואתם אוהבים לאכול, אז שמישהו אחר ידאג לערך התזונתי".

קיפ איט פרש. פיינדר מספר שהטריק הגדול שלו היה למצוא זווית מרעננת בתוך הז'אנר של ספרי מתח, וליצור תת־ז'אנר שלא ממש היה לפניו — ספרות מתח תאגידית, כאמור. ואז, כשהוא הבין שזה באמת עובד והתמקצע בזה, הוא הלך על הסעיף הבא.

מתג את עצמך. איש השיווק שלך מציע שתמכור את עצמך במשפט "אם אהבת את ג'ון גרישם, תאהב גם אותי"? תיפטר ממנו. כמו שפיינדר אומר, "אם אהבת את ג'ון גרישם, חכה חצי שנה ותקנה ספר של ג'ון גרישם". כשנמאס לו להיות מישהו אחר, פיינדר פיתח את הז'אנר שלו ושיווק את עצמו בהתאם. "ואז, כשרציתי לרכוש את הנאמנות של הקורא, התחלתי להוציא ספר כל שנה", הוא מגלה. "זה גרם למי שקונה את הפיינדר החדש לדעת בדיוק מה הוא הולך לקרוא ומתי".

צא לשטח. תחקיר משובח שיורד לפרטים והרבה חברים מקושרים הם ציוד חובה במקצוע הזה. "התחקיר לא נועד רק לספק לך מידע", מסביר פיינדר, "אלא גם נותן לך רעיונות". הוא אמנם מעסיק היום תחקירנים, אבל גם יוצא לשטח בעצמו ומדבר עם מקורות שונים. למזלו הוא מכיר כל מיני פונקציונרים, ואם הוא לא מכיר אז חברים שלו מכירים. "ואם אף אחד לא מכיר", הוא אומר, "אני פשוט שולח מייל ומבקש עזרה, ואנשים עונים".

תעבוד בזה. "האם לאינסטלטורים יש אינסטלטורז־בלוק?", הוא שואל אותי וממהר לענות, "ממש לא". אם אתה רוצה לכתוב, הוא מפרט, "אז קום בבוקר, שב ליד המחשב ותכתוב. או תעשה תחקיר, או תשרטט קווים כלליים לספר, או תכתוב דיאלוגים, לא משנה מה". העיקר שלא תשכב במיטה ותהרהר על החיים ופשרם, כי אז אתה לא סופר, אתה סתם סטלן.

קבע דד־ליין. יש את הסופרים האלה שכותבים רומן אחד כל החיים. זה נורא רומנטי וצרפתי, אבל להתפרנס מזה אי אפשר. "באיזשהו שלב", קובע פיינדר, "צריך להפסיק לשכתב ולשדרג ולשחלף בדיחות בבדיחות אחרות, ולומר לעצמך 'זהו, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לכתוב כרגע'". ואז צריך לקחת אוויר, כי עוד שתי דקות כבר מתחילים לעבוד על הספר הבא.

אל תפחד מדחייה. פיינדר טוען שלכל דחייה צריך להתייחס כאל מחמאה. כמי שכבר נדחה כמה פעמים ונשלח לשכתב ונדחה שוב, הוא מפרש את זה בכך שמו"לים בסך הכל מפחדים לקחת עליך סיכון, כי אתה מקורי וחדשני. זה, אגב, בדיוק מה שהיה עם פרדריק פורסיית, גרישם וקלנסי.

מצא את המו"ל הנכון. פיינדר מודה שאחת הטעויות שלו היתה לבחור במו"ל עם הכסף. נכון שזה מאוד מרגש שמישהו מוכן להדפיס אותך כמעט בלי עריכה, אבל יכול להיות ששווה לך ללכת דווקא על העורך הקשוח שרוצה שתקצר את הספר ב־50 עמודים, כי ככה התוצאה תהיה יותר טובה. כשגומרים לכתוב ספר זה כמו סוף של מרתון, ובפנטזיה נותנים לך את הבקבוק מים שלך ואתה יכול להפסיק לרוץ. אבל במציאות יש שכתובים ועריכות ופגישות ויחצ"נות, וזה לא נגמר עד שאנשים ניגשים אליך ברחוב ואומרים לך, "חרא ספר, בנאדם, כל הכבוד".

"מוכן להחליף תמורת חומר על ג'ייסון דונובן" (צילום: איציק בירן)

תתחתן עם כסף. זה כבר טיפ פרטי שלי, אבל אם אתה רוצה מלא כסף — אז ליתר ביטחון.

שיבת המלך

תנו ל"דומא קי" של סטיבן קינג כמה שעות, ותרוויחו אחלה ספר. תנו לו כמה חודשים, ותיתקעו עם חרא סרט

סוף סוף, אחרי כמה ספרים לא משהו, סטיבן קינג מצליח להלחיץ אותנו כמו שצריך: גם בגלל ש"דומא קי" הוא ספר אימה מצוין, וגם בגלל שהסיכוי שלו להפוך לתסריט הוליוודי רע ממש גבוה. אדגר פרימנטל — הריסון פורד או טום קרוז, מי שלא ימות קודם — הוא קבלן מיליונר בן 50 פלוס שאיבד יד בתאונה, אבל קיבל במקומה כישרון ציור וחוש שישי, שניים במחיר אחד. כשהוא עובר לגור על אי לא מיושב מול פלורידה (כן, "דומא קי" זה לא משחק מילים על צליל בולמי) הוא מגלה שהכישרון החדש שלו לא שייך רק לו, וכשהוא בוחר להתעסק עם העולם ההוא, העולם ההוא מתעסק איתו בחזרה.

עוד בקאסט: זקנה עם אלצהיימר אבל לא רק (ליה קניג בתפקיד אורח?), חבר חדש ומסתורי שמבין טוב מאוד מה קורה (פיליפ סימור הופמן?), ובחור צעיר שנראה טוב בג'ינס (זק אפרון, ואם אתם יודעים מי זה, אתם צעירים מדי בשביל לקרוא את המגזין הזה). הספר כל כך מפחיד שלא תרצו לישון לבד, אבל כל כך מותח שלא תרצו שיפריעו לכם באמצע. ועל זה היתה אומרת הלן קלר — או לפחות כותבת פתק בברייל — נו, בשביל זה אני כאן.

דומא קי, סטיבן קינג, הוצאת מודן

ועוד שניים שווים

אפריל בפריז, מיכאל ואלנר, הוצאת מטר

הבופלו של הלילה, גיירמו אריאגה, הוצאת כתר והוצאת עברית