בסופו של דבר מישהו יבכה, וזה לא יהיה הוא

אנחנו אמורות לחגוג את הנשיות שלנו

מהרגע בו נגמר רשמית גיל הנעורים והפכנו לנשים צעירות, אנחנו אמורות לחגוג את הנשיות שלנו. אם יש לנו חבר - איתו, אם לא, אנחנו אמורות לספק את עצמנו בעזרת כל גבר מזדמן, או לכל הפחות לאונן פעמיים ביום אם הציד לא עלה בידנו.

רגשות, סלקטיביות? למי אכפת, מין הוא בסך הכל דחף ביולוגי, כמו אוכל, ולכן את לא אמורה להתרגש מבחור או לעשות דרמה, כמו שלא תתרגשי מהסנדוויץ' שאכלת לארוחת צהריים ולא תדברי עליו, אלא אם הוא היה מקולקל או טעים במיוחד.

נשמע תמים וחביב כמו קומזיץ של חבורת צופים

המונח סטוץ הוא סמל לשינוי התפישה. אם בעבר זיון היה זיון ומציצה היתה מציצה ולכל מעשה כזה היה כובד משקל, היום כל מעשה מיני, אפל ויצרי ככל שיהיה, מתואר במילה הקטנה והחמודה הזאת ונשמע תמים וחביב כמו קומזיץ של חבורת צופים.

אם כבר לבד אז לפחות בתנועה, שלא נקפא

האמת היא שזה לא כזה פשוט. נכון, בתקופות מסוימות סקס ללא התחייבות יכול להיות דבר נחמד, אבל בסופו של דבר מישהו יבכה, וזה לא יהיה הוא. הוא יגמור, יסתובב הצידה וילך לישון בעוד את נשארת ערה ומיוסרת, כמהה לחיבוק או מילה טובה, כמהה שיגיד לך להישאר, כמהה למשהו שימלא את הריקנות. כי מעבר לקטע הפיזי, זו מהות העניין, לא? הריקנות הזאת. קשה להיות לבד, ואם כבר לבד אז לפחות בתנועה, שלא נקפא, שלא נשתגע. היינו רוצות לפתור את הבדידות, את הריקנות שבנפש, אבל כשהדבר לא הולך אנחנו לפעמים מכניסות לגופנו איברים גבריים, כאילו אם נמלא את החלל שבגוף נמלא גם את החלל שבנפש. מובן שזה לא עובד. אנחנו יכולות להגיד לעצמנו עד מחר שאנחנו קלילות ונהנות מכל רגע, ובטווח הקצר אולי זה אפילו נכון, אבל בסופו של דבר, התיעוב העצמי, הריקנות והבדידות תמיד יגיעו. השאלה היא רק מתי.

מתישהו אחד מאותם ויברטורים אנושיים יהפוך לאדם עבורנו

ומתישהו משהו ישתנה, מתישהו אחד מאותם ויברטורים אנושיים יהפוך לאדם עבורנו, ופתאום נרצה יותר מסקס, אלא שברוב המקרים הוא לא ירצה בכך. אולי נוותר, אולי ננסה לרדוף, בכל מקרה נישאר יותר לבד מכפי שהיינו, ובלית ברירה נחזור לסטוצים פגועות יותר, שרוטות יותר, נחושות שזה לא יקרה שוב.