הרייטינג הנצחי של בעלות המותניים הצרים

צוות חוקרים מהרווארד ומאוניברסיטת אוסטין טקסס פרסמו בכתב העת Proceedings of The Royal Society B (מרץ 2007), מחקר בו הם מעמידים למבחן את התזה הזו. הם עושים זאת בדרך חכמה ומקורית – השוואה בין תיאורים ספרותיים של חלקי גוף נשיים לבין ממצאים רפואיים. כדי להסיר ספק, הם בדקו ספרות בימים בהם הרפואה לא היתה מה שהיא היום ובדקו את הספרות הרומנטית בשלוש תרבויות - הספרות האנגלית במאות ה-16 עד ה-18 והספרות הודית והסינית במאות הקדומות. הנחת העבודה של החוקרים היתה, שאם יש קשר בין יופי לבריאות, הוא אמור להיות אוניברסלי, חוצה תרבויות.

נתחיל בממצאים הספרותיים. חזה, מותניים, וירכיים הם חלקי הגוף הנשיים המדוברים ביותר בספרות. אפשר להוסיף אולי את הרגליים והבטן, אבל בשנים ההן נהגו להצניע את האיברים האלה בלי להשאיר רמזים חיצוניים.

החזה זכה לרייטינג גבוה בספרות האנגלית של התקופה ההיא. מתוך יותר מ-200 אזכורים רומנטיים של החזה נמצאו רק 16 תיאורי חזה מפורטים, מתוכם שלושה התייחסו לחזה קטן, אחד לחזה גדול ו-12 לצורה העגלגלה. מסקנת החוקרים היא שעגלגלות, ולא הגודל, היא זו שגורמת לחזה להיראות יפה, שכן עגלגלות משווה לו מראה צעיר.

הספרות ההודית התגלתה כנדיבה יותר בתחום החזה. מספר האזכורים גדול יותר, והחזה מתואר תמיד כמלא ועגול. הספרות הסינית, לעומת זאת, מתקמצנת. אין בה אף אזכור לחזה רומנטי.

המותניים הם האיבר הכי אוניברסלי. הצורה רומנטית של המותן כמעט זהה בשלוש התרבויות – גזרה דקה. הספרות ההודית כוללת כמות גדולה במיוחד של מותניים רומנטיים בגזרה דקה. הספרות הסינית הניבה פחות אזכורים, אבל בכולם מתוארים המותניים כצרים. הספרות האנגלית מתארת תמונה מורכבת יותר: יש בה גם תיאורים רומנטיים של שמנמנות יפות, אבל באף אחד מהם אין תיאור של מותניים רחבים. המותניים הצרים הם אידיאל היופי הנשי גם על פי הספרות האנגלית.

ההבדל הבולט ביותר בין התרבויות הוא ביחס לירכיים. הרומנטיקה האנגלית אוהבת אותן מתרחבות, הרומנטיקה ההודית אוהבת אותן מתחדדות כלפי מטה, והרומנטיקה הסינית מתעלמת.

מסקנת החוקרים: מבין שלושת האיברים הנשיים שנבדקו, הגזרה הדקה במותניים היא שם המשחק בקשר בין יופי לבריאות.

לעשות אהבה במקום ללכת לרופאים

בשלב הזה השוו החוקרים את הממצאים הרומנטיים באזור המותניים לממצאים הרפואיים באותו אזור, ובינגו. מתברר, על פי מחקרים רפואיים, שצורות מתרחבות של מותניים, לסוגיהם השונים, יכולות ללמד על אפשרות של הפרעות בלב ובכלי הדם, סוכרת, סוגים שונים של סרטן, בעיות בכיס המרה ושינויים ברמת האסטרוגן.

היופי, לפחות על פי מותניים צרים, משדר בריאות, ומחקרים אחרים חושפים קשרים נוספים בין משיכה רומנטית לבין סממנים פיזיים, כמו ריח נעים, עיניים יפות ואיברים סימטריים.

קשר מסוג אחר, בין בריאות למשיכה רומנטית, נוצר על ידי תכונות המרפא של ההורמונים של האהבה וסקס, כפי שמלמדים היום מספר גדל של מחקרים. אהבה ממומשת וקיום יחסי מין עושים אותנו לבריאים יותר.

אהבה ומשיכה מינית שימשו במידה מסוימת כמדע הרפואה של אז. במקום לשלוח דגימות למעבדה, אפשר היה להסתובב בחוצות ולבחון את החיוכים והמבטים, ובמקום ללכת לרופאים אפשר היה לעשות אהבה. אמנם האנשים של אז לא ידעו על כך, אבל מה זה משנה. הם נמשכו זה אל זו על פי עקרונות בריאותיים גם מבלי שידעו.

הגיבן מנוטרדאם והחולה הסופנית

התשובה היא במוסר. האבולוציה אינה מתפתחת על פי ערכים מוסריים. היא מעבירה לבריאים, בעיקר אליהם, את מלוא סגולות המרפא של האהבה, ומתקמצנת בהן דווקא כלפי הפחות בריאים. אבולוציה היא לא קופת חולים, ואין לה רגולציות של צדק ושוויון.

המוסר הפך את הפחות אסתטיים ופחות בריאים למושא הערצה של הספרות הרומנטית, לצד הגיבורים הרומנטיים שמשדרים בריאות. הגיבן מנוטרדאם היה לדמות נחשקת, החיה מככבת לצדה של היפה, חולה סופנית היתה לגיבורה של אחד הספרים הרומנטיים ביותר, ואחר כך לגיבורה של אחד הסרטים הרומנטיים המצליחים ביותר, ואהבה שהסתיימה נהפכה לנושא מלבב של ידידות חמה.

כשאוהבים אהבת אמת, אין צורך במוסר

המוסר, אם מסתכלים עליו מהצד הנכון, לא בא לחזק את הרומנטיקה, אלא מנסה לתפוס את מקומה. כשאוהבים אהבת אמת, עד לב השמיים, אין צורך במוסר. האהבה עושה עבורו את העבודה. הצורך במוסר מתחיל מהרגע שכבר לא כך אוהבים. ערכים כמו "לא תנאף" צצים בדיוק במקום בו הרומנטיקה נכשלה, וערך הנישואים בא למסד את הרומנטיקה כנגד הנטייה של רגשות לחלוף (הרי אפשר להיות יחד גם בלי להתחתן).

כך קרה שהמוסר שיבש לנו את החושים האסתטיים כמאבחני בריאות. האסתטיקה של הבריאות מפנה מקום, חלקי אמנם, לאסתטיקה של הרחמים, ההתחשבות וההבנה.