יומנו של אליטיסט

מודה אני

אם חופש הביטוי פירושו שאדם יכול לומר או לכתוב את מה שהוא חושב, אז בישראל אין חופש ביטוי. כי יש צנזורה. אינני מתכוון לצנזורה ביטחונית. אני מתכוון לצנזורה הנקראת "פוליטיקלי קורקט". היא הגיעה אלינו, כמו הרבה אופנות אחרות, מאמריקה.

בתרגום מילולי פירוש הביטוי הוא "נכון פוליטית". אך למעשה הכוונה היא לטרור אינטלקטואלי שמפעיל השמאל הנאור נגד כל מי שחולק על דעתו. איש ציבור או עיתונאי צריך לחשוב פעמיים, שלא יקרה לו מה שקרה לפרופסור בקליפורניה, שגורש על ידי הסטודנטים לאחר שפרסם מחקר שלפיו ה-IQ של סטודנטים לבנים גבוה מזה של סטודנטים כושים. "פוליטיקלי קורקט" מחייב אנשי ביטחון בנמלי התעופה בארצות הברית לבדוק באותה קפדנות קשיש לבן שבקושי עומד על רגליו וצעיר מוסלמי מזוקן, כי אחרת הבודק יואשם בהפליה גזעית.

כדי למנוע אי הבנות לגבי, החלטתי להודות מראש: אני מודה שאני אליטה. אני מודה שאני שמן. אני מודה שאני בורגני. אני מודה שאני זקן. אני מודה שאני סלב. אני מודה שאני אינטליגנט. אני מודה שאני חבר של אולמרט. מודה אני.

במה עוד אני מודה? אני מודה שאני אשכנזי. אני מודה שאני אוהב גולאש יותר מקוסקוס. אני מודה שאני מעדיף את שירי נעמי שמר על מוסיקה מזרחית. אני מודה שלא חגגתי את המימונה. אני מודה שאינני משתטח על קברי צדיקים. אני מודה שלא השתלבתי במזרח התיכון. אני מודה שאינני מאמין באלוהים. מודה אני.

אני מודה שאני גבר. אני מודה שבחורות יפות מוצאות חן בעיני. אני מודה שנישקתי בחורה ללא אישור בכתב. אני מודה שפמיניסטיות תוקפניות דוחות אותי. אני מודה שנשים מפונקות מעצבנות אותי. אני מודה שנשים מסובכות מפחידות אותי. מודה אני.

אני מודה שאינני סובל יפי נפש. אני מודה שאינני אוהב שביתות. אני מודה שאינני מת על הפלסטינים. אני מודה שאינני מאמין שכל בני האדם שווים. אני מודה שהפוסט-מודרניזם לא מדבר אלי. אני מודה שמוסיקת רוק עושה לי חור באוזן. אני מודה שאני מעדיף כביש חדש על שדה חמציצים. אני מודה שבקטטות רחוב אני בעד השוטרים. אני מודה שיש לי דעות קדומות. מודה אני.

ובזה לא די. אני מודה שאני פטריוט ישראלי. אני מודה שאני יהודי חילוני. אני מודה שאני הוא אני. מודה אני.

מה תעשו לי?

הלוויית צ'רצ'יל

עברתי מזמן את ה-70. אומרים שגיל כזה לא הולך ברגל. גם אני לא הולך ברגל. ללכת ברגל זה משעמם. וגם מעייף. ולא בריא. הכרתי לא מעט אנשים שהלכו כל ערב ברגל, בצעדים נמרצים, נעולים נעלי התעמלות, עד סלע אנדרומדה ובחזרה. הם לא הגיעו עד גיל 70. יש לי בבית הליכון המשמש כמדף לעציצים. מי רוצה להיות עציץ?

גם אם אמות מחר, ואין לי כל כוונה כזאת, אני כבר ניצחתי את הרופאים, הדיאטנים והמורים לכושר, שעשרות שנים רודפים אותי, למעני ולטובתי, עם עצות חכמות, דיאטות חדישות, ואזהרות חמורות, כדי שאבין סוף-סוף, כי אדם עם עודף משקל כמו שלי לא יכול להאריך ימים. העצות הטובות שלהם לא שברו אותי.

אני חושב על כל הסנדוויצ'ים, עם סלאמי הונגרי ועם גבינה בולגרית; על כל המרקים הסמיכים מרביכה, על כל השווארמות והפיצות, על כל החומוסים והטחינות, על כל הבשרים האדומים, על כל הצ'יפסים, על כל הקניידלאך ועל כל הדובוש-טורטים, שכבר אף אחד לא יוכל לקחתם ממני. לא שמעתי בקולם של נודניקים שרצו למחוק את החיוך השבע מפני. התעלמתי מידידים שחששו לבריאותי. בזתי לקנאים שאכלו סיבים ולא פרגנו לי את הטאר טאטן עם גלידה וניל.

כל זה לא בא יש מאין. כל זה בא מהחלטה שהחלטתי בשבת בהירה וקרירה

אחת בינואר 1965, כאשר צעדתי, ככתב "מעריב", בחברתם של דוד בן-גוריון וזלמן שזר, דרך פליט סטריט, לעבר כנסיית סנט פול, בהלווייתו של האדם שהערצתי יותר מכל אדם אחר: וינסטון צ'רצ'יל. חשבתי על האיש, שהציל את הציוויליזציה המערבית מחורבן, שהיה גדול הנואמים של המאה, שזכה בפרס נובל לספרות על ההיסטוריה המונומנטלית שכתב על מלחמת העולם השנייה.

חשבתי לא רק על גדולתו, אלא גם על העובדה שעישן אין-ספור סיגרים, ששתה ויסקי בכמויות, שאכל לתיאבון ממיטב מעדני המלך, שמעולם לא עשה התעמלות ולא צעד, היה שמן לא פחות ממני וחי 91 שנה. אמרתי בלבי שאת העולם לא אציל, ובפרס נובל לא אזכה, אבל גם אני יכול להגיע לשיבה טובה, אם אחיה חיים עשירים לא רק בחוויות – אלא גם בקלוריות.

• "אמרתי לכם" מאת טומי לפיד. הוצאת כתר, 285 עמ'.