13 דקות

השעה היתה רבע לתשע בערב, ה־8 בנובמבר 1939. שוטרי תחנת משטרת המכס בקונסטנץ, על גבול גרמניה־שווייץ, התעטפו במעיליהם העבים והתכוננו לעוד לילה קר ומשמים. הסיכוי לאקשן באחד הגבולות השקטים ביותר של הרייך, מול שכנה כאילו־ניטרלית ולמעשה אוהדת למדי - ודאי בחלקה דובר הגרמנית - היה אפסי. למען האמת, הגבול נחשב באותה עת לרדום כל כך, שאפילו גדר לא טרחו להקים בו. לפיכך לא ברור עד היום למה בחר הגבר הנמרץ ונמוך הקומה לנסות להתפלח דרך המעבר הרשמי; ספרינט של 200 מטר דרך האין־גדר היה מאפשר לו להיבלע בחשכה השווייצרית, להציל את חירותו ואת חייו. אלא שגיאורג אלזר, גרמני טוב, ציית להוראות שני המוכסים. אלה עצרו אותו לבדיקה שגרתית. חשדו שהוא מבריח משהו. בדיקה גופנית לא העלתה דבר, אבל סיכה קטנה של ארגון פועלים קומוניסטי סידרה לאלזר כמה שעות בתא המעצר של התחנה. בגרמניה הנאצית לא אהבו אדומים. בכיסו מצאו השוטרים גלויה של הבירגרברויקלר, מרתף בירה ענק ופופולרי במינכן. כמה שעות מאוחר יותר תחרוץ הגלויה הזאת את גורלו.

35 דקות לפני המעצר האקראי של אלזר עלה אדולף היטלר על דוכן הנואמים בבירגרברויקלר. 1,500 חברי "המשמר הוותיק" של המפלגה קיבלו את הפיהרר שלהם בתשואות, לא יודעים את נפשם. ממש מכאן הגיחה לעולם 16 שנה מוקדם יותר בשורת הנציונל־סוציאליזם, באמצעות הפוטש הכושל והפתטי ששלח כמה מחבריו של היטלר לארונות קבורה ואותו עצמו למאסר נוח ומקוצר, שבמהלכו כתב את הזבלון "מיין קאמפף" ועלה לדרגת גיבור לאומי. היטלר הקפיד מאז לציין מדי שנה את ניצחונו בזירת הפשע, אבל דווקא הפעם התעוררו קשיים. הימים שלפני התאריך המקודש היו כאוטיים; ההכנות המתמהמהות למתקפה במערב גלשו למחלוקת חריפה עם צמרת הוורמאכט, שביקשה להימנע מהרחבת מעגל הלחימה. היטלר נכנס לעימות חזיתי עם מי שנראו לו כחבורה מיוחסת של קצינים הססנים ותבוסתנים, והלו"ז הצפוף איים למנוע ממנו את התענוג השנתי בחברת אדומי הצוואר השיכורים שאיתם תמיד הרגיש יותר בנוח. כמה ימים לפני המועד פורסם שייעדר הפעם ויוחלף בידי סגנו, רודולף הס. יום לפני האירוע חזר בו והודיע שיבוא לנאום בכל זאת.

המופע של היטלר תוכנן להתחיל בשמונה וחצי ולהסתיים בעשר. כסף קטן בשביל דמגוג חולה מיקרופונים, שנודע בחיבתו להשמעת נאומים ארוכים ומתישים בכל הזדמנות שרק ניתנה לו. לבסוף הקדים את תחילת דבריו ב־20 דקות. במהרה התברר שלא מדובר באחד מנאומיו הגדולים; בטון הסרקסטי המוכר שלו פצח הפיהרר בממבו־ג'מבו אנטי־בריטי, יורה חיצים במי שנתפסו בעיניו באותה עת כמחסום האחרון בפני השתלטות על היבשת. קולו הצורמני קרע את הרמקולים, מחריש את תקתוק השעון שהונח בעמוד שמאחורי הפודיום. מי שהניח אותו שם ערב קודם לכן, מחובר למטען חומר נפץ רב עוצמה, היה גיאורג אלזר. הוא כיוון אותו ל־21:20.

גיבור שהעולם שכח

אירופה מציינת בחודש הבא 70 שנה להסכם מינכן המשוקץ, אבן דרך היסטורית בגלישה למלחמת העולם השנייה. האימג' החקוק משם בזיכרון הוא דמותו הפתטית של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין, האיש והמטרייה, כשהוא אוכל את הלוקשים של היטלר ומבטיח "שלום לדורות". לא כולם קנו את הסחורה: רבים סירבו להתלהב מהעסקה המפוקפקת, שהקריבה את צ'כוסלובקיה על מזבח הפייסנות קצרת הרואי, ובמקביל הכתירה סופית את הרודן לכוכב עליון בגרמניה. החוגים שנאבקו עד אז כדי לשמר תשתית חשאית של אופוזיציה אנטי־נאצית - בצבא, באקדמיה ובאצולה הפרוסית - שקעו בקיץ 1938 בייאוש ובשיתוק. אבל היה אדם אחד שהחידלון הבינלאומי במינכן גרם לו להפך הגמור.

גיאורג אלזר, נגר נטול השכלה ובעל עניין שטחי למדי בפוליטיקה, החליט לעשות מעשה. במשך שנה הוא הקדיש את חייו לאחת המשימות ההירואיות בתולדות ההיסטוריה האנושית: חיסולו של אדולף היטלר. בסופו של דבר, הוא היה רחוק מכך 13 דקות.

70 שנה אחרי שיצא לדרכו, אלזר אינו אלמוני. אבל הוא ודאי לא אייקון בינלאומי ברמה שאליה הוא ראוי. הסיפור שלו כל כך מדהים ומעורר השראה, שקשה להבין איך שמו לא שגור בכל פה. חלק מההסבר הוא טכני - המשטר הנאצי ההמום והמושפל עשה בזמנו הכל כדי למחוק כל זכר לאירוע שתפס אותו עם המכנסיים למטה, ותולדותיו ההירואיות של אלזר שוחזרו וסופרו במלואן רק שנים ארוכות אחרי המלחמה. אבל יש גם סיבות עמוקות בהרבה.

אלזר הקדים בשש שנים את ניסיון ההתנקשות המפורסם ביותר בהיטלר, קשר הקצינים של ה־20 ביולי 1944, שממנו נחלץ הפיהרר בדרך נס, אחרי שנפצע קל בלבד מפצצה שהטמין בחדר הישיבות שלו הקולונל קלאוס פון שטאופנברג. בשביל מערב גרמניה המשתקמת של אחרי המלחמה, הניסיון של שטאופנברג וחבריו היה קרש הצלה להיאחז בו, אור באפלה הגדולה. הנה אתוס ראוי לכונן עליו אומה, אחרי שהמיטה חורבן על עצמה ועל העולם - ברית של מאות אנשי צבא אידיאליסטים שהלכו נגד הזרם ושילמו בחייהם על הניסיון להציל את גרמניה מעצמה. לפיכך, בתהליך שיטתי וממוסד, הפכו שטאופנברג וחבריו לגיבורים לאומיים. העיסוק בהם ובמורשתם רק גדל עם השנים, המיתוס רק הולך ומתעצם. בשנה הבאה, רחמנא ליצלן, תוכלו אפילו לראות את טום קרוז מגלם את דמותו של הקולונל הגידם ובעל הרטייה בסרט ההוליוודי "ואלקירי" שצולם על אדמת גרמניה.

שטאופנברג יפה התואר ואציל הנפש זכה, כראוי, למקום של כבוד בדפי היסטוריה. טיפוס לא ברור כמו אלזר - זאב בודד שפעל לבד ודיבר מעט - היה מועמד פוטוגני פחות לתפקיד הגיבור הלאומי, ונדחק לשוליים. אגב, בצירוף מקרים מעניין, גם אלזר וגם שטאופנברג היו שוואבים. המוצא הגיאוגרפי הזה, בדרומה של גרמניה, הוא בערך נקודת ההשקה היחידה שלהם - מלבד, כמובן, אומץ לב בלתי רגיל.

שטאופנברג היה בן למשפחת אצולה צבאית ותיקה ומהוגנת, אריסטוקרט משכיל ומעמיק שביסס את השקפת עולמו על ערכים נוצריים נעלים, נשוי ואב לילדים. אלזר נולד למשפחת איכרים פשוטה. הוריו התחתנו רק כשהיה בן שנה, ולו עצמו נולד ברווקותו ילד מחוץ לנישואים. הוא הסתפק בשבע שנות לימוד בבית הספר היסודי, ובהמשך התמקצע בתחום הנגרות ועיבוד העץ. הוא ראה בעצמו פרוטסטנטי מאמין, אבל הסתפק בתפילה בודדת, אחידה, מדי יום. מהמעט שידוע לנו עליו ברור שלא היה איש שיחה או ספר. הרגלי הקריאה שלו היו מצומצמים מאוד: לרוב מיעט לדפדף אפילו בעיתונים, גם בזמנים הקריטיים שבהם התקרב יומו הגדול.

ההבדל הבולט ביותר בין השניים הוא כמובן בדרך הפעולה שבחרו, וחשוב עוד יותר - בעיתוי. שטאופנברג עמד בראש פירמידה של מאות קושרים, והנהיג תוכנית סבוכה שמלבד התנקשות פיזית בהיטלר התיימרה להשתלט באופן מיידי על גרמניה ולהנהיג אותה לעבר עתיד טוב יותר. הוא עשה זאת מתוך הוורמאכט, אחרי ששירת את מכונת המלחמה הגרמנית עם חבריו לקשר לאורך שנים ארוכות, גם אם באי רצון. ההתמהמהות וההססנות של הקצינים הגרמנים גרמה להם בסופו של דבר להוציא לפועל את ניסיון ההתנקשות בשלב מאוחר מאוד של המלחמה, אחרי שרוב הנזק וההשמדה כבר נעשו. למעשה, רק האסון הברור שהמיט היטלר על צבאו בסטלינגרד הניע את רוב הקושרים לפעולה ממשית.

אלזר, לעומת זאת, פעל לגמרי לבד - והיתה לו הצתה מהירה בהרבה. נראה שדווקא פשטות המחשבה של נגר איפשרה לו להימנע מכל חיבוטי הנפש של הקצינים המיוסרים והמחושבים, ולראות את הדברים כהווייתם בשלב מוקדם מאוד של ההתרחשויות. שלט זיכרון שהוצב לזכרו בעיירה שלו, קניגסבורן, מצטט משפט קצר, פשוט ומרגש, שאמר במהלך חקירתו בעינויים: "במעשי רציתי למנוע שפיכות דמים גדולה יותר".

לעזאזל, כמה שהוא היה קרוב.

כרוניקה של מתנקש בודד

הוא נולד ב־1903 בהרמרינגן, וירטמברג. רישומים מבית הספר שלו מעידים שניחן בתבונת כפיים; אביו, חוואי וספק עץ, קיווה שילך בדרכו, אבל אלזר בחר להתמחות בנגרות. הוא הפך לנגר־אומן עד שהמשבר הכלכלי החריף של שנות ה־20 גרם לו לאבד לתקופת מה את מקור פרנסתו. במקום זאת עבד ארבע שנים במפעל לשעונים, ובשלב מאוחר יותר גם במפעל אספקה וחימוש. ב־1930 הכניס להריון את חברתו. ההריון הלא מתוכנן הכעיס אותו, והוא סירב לשאת אותה לאישה. בית המשפט חייב אותו בתשלום מזונות; הרישומים מראים שלרוב עמד בחובתו.

תפיסתו הפוליטית לא היתה מורכבת במיוחד והתבססה על אמונה חזקה בזכויות הפועלים. מכריו המעטים סיפרו שהתרחק מוויכוחים אידיאולוגיים ולא גילה עניין מיוחד בהתרחשויות בתחום. הוא הצטרף לארגון עובדי העץ משום שהאמין בכל ליבו בהתאגדויות עובדים, וב־1928 שיכנע אותו חבר להירשם כחבר בתא קומוניסטי מיליטנטי בשם "ליגת לוחמי החזית האדומה". אלא שאלזר לא השתתף כלל בפעילות של שני הארגונים. במערכות הבחירות התכופות שהתקיימו ברפובליקת ויימאר הקורסת הקפיד להצביע למפלגה הקומוניסטית; באוזני חבריו טען כי אין דרך טובה יותר לדאוג לזכויות העובדים. הוא עשה כך עד 1933, השנה שבה עלו הנאצים לשלטון וביטלו את הדמוקרטיה.

האקט הברוטלי הזה לא הפתיע את אלזר. משלב מוקדם הוא סלד מהנאציזם ובז להיטלר, סירב להצדיע במועל היד המגוחך, נמנע מלהאזין לנאומי התעמולה ברדיו והתעלם ממשאלי העם שיזמה המפלגה אחרי שתפסה את השלטון. הוא היה מודאג מההרעה בתנאי חייהם של הפועלים, ובעיקר מהפגיעה האנושה בזכויות הביטוי וההתאגדות שלהם. בהסכם מינכן ראה, כמו מפוכחים רבים, רעה חולה. בחקירתו סיפר כי היה בטוח ש"גרמניה תמשיך להעמיד דרישות לארצות אחרות ותספח עוד ארצות, ולכן המלחמה בלתי נמנעת". עדויות מסביבתו מספרות שבאותה תקופה היה לראשונה בחייו נסער בגלל התרחשויות פוליטיות. ההיסטוריון איאן קרשו - אולי גדול המתעדים בני זמננו של היטלר והרייך - טוען על סמך עדויות ש"בלי עידוד מאיש, הוא החל לחפש כאחוז דיבוק דרכים לשפר את מצב העובדים ולמנוע מלחמה".

מהלך הדברים הנוגע ללב הזה הסתיים בסתיו 1938, כשאלזר הגיע למסקנה מדהימה: הוא לקח על עצמו את "חיסול המנהיגות". מן הסתם הביט לרגע סביב, ראה את המדינה הטוטליטארית, המוסתת ורדופת ההלשנות שבה הוא חי, והגיע לעוד מסקנה, מדהימה לא פחות: עליו לפעול לבד.

את השנה האחרונה לחייו כאזרח חופשי הקדיש אלזר להכנות למבצע הגדול. בין השאר נאלץ לסגל לעצמו מנהג חדש, שאולי לא נעם לו: קריאה אובססיבית של עיתונים, כדי לשאוב מידע על תנועותיה של הצמרת הנאצית. ב־9 בנובמבר 38' ביקר בבירגרברויקלר, בכינוס השנתי של "המשמר הוותיק" לכבודו של היטלר; הוא קרא על אודותיו בעיתון. בלב המגרש הביתי של הפיהרר ירום הודו, הנגר הפשוט אלזר התרשם מכשלי האבטחה. הפור נפל.

אשמתם של השמיים

מה שאלזר לא ידע הוא שממש באותו יום גורלי, מתנקש בודד אחר כמעט עשה בשבילו את העבודה. שמו היה מוריס באבו, ומשום מה הוא ידוע עוד פחות מאשר אלזר. האמת היא שהסיפורים שלהם דומים להדהים: באבו היה סטודנט שווייצרי לתיאולוגיה, קתולי אדוק שמשפחתו תיארה לאחר מעשה כחולמני וכרודף שלום. במשפט שנערך לו טען שראה בהיטלר סכנה לאנושות בכלל ולשווייצרים בפרט.

באבו היה בן 22 כשעזב את המכללה לכמרים שבה למד בצרפת, עלה על רכבת למינכן והחל לעקוב אחר תנועותיו של הפיהרר באמצעות עיתונים. בין עלעול לעלעול התאמן בירי באקדח. הוא החליט ללחוץ על ההדק במהלך צעדת הזיכרון להרוגי הפוטש, זאת שנהג היטלר לקיים לפני הכינוס הקבוע במרתף הבירה המתועב. שעות ספורות לפני שאלזר הגיע לבירגרברויקלר, באבו הצליח להשתחל - חמוש! - לשורה הראשונה של המריעים, כשהוא מעמיד פנים של נאצי משולהב. בהתחלה נתקל בבעיות טווח, וכשהיטלר כבר התקרב נאלץ ליישר קו עם ההצדעה ולא היה יכול לשלוף.

אחרי עוד כמה ימי מעקב כושלים עלה באבו על רכבת לפריז. הוא נעצר בגלל שלא היה לו כרטיס נסיעה, ובחיפוש נתגלו האקדח וגם כמה תעודות מחשידות. הוא הודה שזמם לרצוח את היטלר, אבל הגסטאפו המושפל סירב להאמין שפעל לבדו ויזם נגדו משפט פומבי ארוך. השווייצרים החסודים הפנו לו עורף, וחלקם אף הסתייגו ממעשיו. ב־1941 הוא הוצא להורג בעריפה.

אלזר, כאמור, לא היה יכול לדעת בזמן אמת על ניסיונו האמיץ של באבו. מה שהוא ראה מצוין זה את ההתפרעות הנאצית היזומה למחרת ה־9 בנובמבר 38' - המאורעות שנכנסו להיסטוריה כ"ליל הבדולח". זה שיכנע אותו סופית בשטניותו של המשטר. הוא חזר לביתו בקניגסברון והחל בהכנות המעשיות.

ההכנה נוהלה בצורה מופתית. אלזר גנב כמויות קטנות של חומרי נפץ וחבלה ממפעל החימוש שבו עבד. את מנגנון ההשהיה וההצתה בנה בעצמו באוטודידקטיות, כשהוא מתבסס על ניסיון העבר שלו במפעל השעונים. באפריל נסע שוב למינכן, ביקר בבירגרברויקלר וערך תצפיות ומדידות מדויקות. הוא יצא משם עם שרטוטים ותוכנית פעולה מפורטת. כשחזר הביתה סידר לעצמו ג'וב במחצבה מקומית, כדי שתהיה לו גישה לדינמיט - המרכיב החיוני האחרון בתוכנית שלו. את הניסויים והאימונים ערך בחצר האחורית של הוריו, ליד חומת הגן. הוא חזר שוב ושוב על הניסויים, משכלל את המנגנון עד לשלמות. באוגוסט ארז הכל ונסע למינכן. הוא לא ישוב ממנה.

בשלושת החודשים הבאים הפך אלזר לאורח קבוע במרתף הבירה שבשטחו כמעט הצליח להסיט את ההיסטוריה ממסלולה. הוא ביקר שם כ־30 פעמים. הנחמה היחידה שלי כשאני מהרהר בו, באיש הנדיר הזה שמסעיר את דמיוני כבר כמה שנים, היא שלפחות נהנה מבירה בווארית טובה בחודשים המתוחים שעברו עליו.

דפוס הפעולה שלו היה קבוע. הוא נהג להתגנב בפרופיל נמוך לבירגרברויקלר סמוך לשעת הסגירה, מסתתר באפלולית בשעת הסיבוב האחרון, ומחכה שהמקום יתרוקן מיושביו ומעובדיו. כשהשטח היה נקי התחיל לעבוד. עבודת כפיים קשה, זהירה, בתנאים פיזיים לא נוחים. בהתחלה חצב כוך נסתר בעמוד הגדול שמאחורי הבמה. אחר כך דיפן אותו ביסודיות, כדי להגן על הפצצה שתונח שם מהפעלה אקראית של סדרן גמלוני או שיכור בווארי מסריח. לפנות בוקר היה מחזיר את המצב לקדמותו, מחכה לכניסת המנקה וחומק החוצה בשקט.

אלזר היה שקוע עד כדי כך במעשיו שאפילו לא היה מודע לזיגזג של היטלר בימים שקדמו לאירוע - לא לביטול המופע, וגם לא לביטול הביטול. ב־6 בנובמבר הניח את הפצצה במקומה. ב־7 חזר כדי להצמיד אוזן דואגת לעמוד. שעון ההשהיה תיקתק. השאלה הגורלית היא מדוע בחר לכוון אותו ל־21:20. היטלר היה אמור להתחיל לנאום ב־20:30; הוא מן הסתם חשש מאיחור בלוח הזמנים, ולא רצה לסכן תוכנית כל כך מפוארת בפיצוץ שיקדים את זמנו בכמה דקות ארורות.

בבוקר היום הגדול, ה־8 בנובמבר, אלזר נסע ממינכן לקונסטנץ. הייתי נותן הרבה כדי לדעת מה עבר בראשו במהלך השעות ברכבת. מעניין אם שם לב למזג האוויר. הוא היה סוער וקודר, מה שיתברר כהרה אסון - היטלר לא יוכל לשוב בלילה לברלין במטוס, וייאלץ לעשות את הדרך ברכבת. התוצאה היתה כיווץ של לוח הזמנים, ואפילו הסכמה של הפיהרר בעל כורחו לקצר את מונולוג ההסתה הקבוע שלו. הוא עלה לנאום 20 דקות לפני המועד.

תמונה נדירה מאותו אירוע מראה את היטלר ניצב זקוף, אוחז בידיו את הפודיום ומישיר מבט קדימה. מאחוריו פמליה של מלחכי פנכה בדום מתוח, מתחתיו קהל דחוס במדי המפלגה, שותה בצמא את דבריו. על הבמה דגלי צלב קרס גדולים, מהתקרה משתלשלת נברשת. הפיהרר דיבר קצת פחות משעה וירד מהדוכן, ממהר לצאת לתחנת הרכבת. השעה היתה 21:07.

רק לעצור מלחמה

כעבור 13 דקות קרע פיצוץ אדיר את הצורה של הבירגרברויקלר. שמונה נאצים טובים נהרגו במקום ו־63 נפצעו, 16 מתוכם פצעים קשים. היטלר עודכן בפרטים הראשוניים בעצירת ביניים בנירנברג. בהתחלה הכריז שמדובר במתיחה; ההסבר הרשמי שמיהר המשטר להוציא באותו לילה היה שמדובר בעבודה של השירות החשאי הבריטי. אחרי כמה שעות במעצר סתמי בתחנת המכס בקונסטנץ, הגיעו החדשות המסעירות ממינכן גם לשומריו של אלזר. הם נזכרו בגלוית הבירגרברויקלר שמצאו בכיסו, והעבירו אותו לידי הגסטאפו.

אלזר, כבר למדנו, היה איש קשוח. על פי הידוע לנו, מה ששבר אותו לא היו העינויים אלא קול ההיגיון. זה קרה כשאחד מחוקריו ביקש ממנו להפשיל את מכנסיו ושאל אותו לפשר השריטות והשפשופים על ברכיו, זכר ללילות החציבה שבילה על ארבע, מאחורי העמוד. ברגע הזה הודה באשמה, וטען שפעל לבד. הנאצים סירבו להשתכנע, גם אחרי שעצרו ועינו את בני משפחתו ומקורביו ושלחו את מנהל המחצבה שלו למחנה ריכוז. הם אפילו חטפו שני קציני ביון אנגלים אומללים מגבול הולנד הניטרלית דאז, כדי לנסות לבסס את הפלת התיק על המודיעין הבריטי. למעשה, הם הצליחו לקבע בתודעה הכללית את גירסת הקונספירציה למשך שנים ארוכות, למרות שלא הגיעו לכל הוכחה בנושא. זאת כנראה גם הסיבה להתפתחות המדהימה האחרונה בפרשת חייו של אלזר - ההחלטה של הנאצים לא להוציא אותו מיד להורג, אלא לכלוא אותו עד שיצליחו לבסס חומר מספק לקיום משפט ראווה.

אלזר נשלח לזאכסנהוזן ואז לדכאו, והוחזק בבידוד תחת שם קוד. על פי מקור היסטורי, הוא עסק שם בנגרות והרבה לעשן. באפריל 1945, כשהאמריקאים מתדפקים על השער מדרום וממערב והרוסים לופתים את ברלין ממזרח, היטלר מצא זמן להורות על חיסולו. כנראה שלמרות דמדומיו הצליח להבין שמשפט פומבי כבר לא ייערך.

הנגר האמיץ שפיספס את היטלר ב־13 דקות הוצא להורג בירייה ב־9 באפריל 1945. משום מה יש לי הרגשה שלא מיצמץ אל מול המוות.

כעבור 20 ימים שיחררו האמריקאים את דכאו. למחרת, כשהרוסים בפאתי הבונקר שלו בברלין, היטלר התאבד. בניגוד לשני האנשים שהיו הכי קרובים לחסל אותו, אלזר ופון שטאופנברג, הוא תמיד היה פחדן גדול.

24 שנים אחרי מותו נגאל אלזר מתהום הנשייה וזכה לפחות למעט מהכבוד הראוי לו. זה קרה בזכותו של אנטון הוך, היסטוריון גרמני שפירסם מחקר פורץ דרך על אודותיו. בין השאר הצליח הוך לשחזר בעבודת נמלים מסמכי חקירה קריטיים של הגסטאפו, שעברו גריסה. רק אז נחשף לציבור הרחב סיפורו הלא ייאמן של הנגר השוואבי שרצה להציל את העולם, ונתקבעה סופית האמת הפשוטה והבלתי נתפסת שהוא פעל לגמרי לבד.

האיש הצנוע והשתקן הזה זוכה מאז אט־אט להכרה. לוחות זיכרון הוצבו לזכרו בקניגסברון ובקונסטנץ; במינכן קראו על שמו כיכר, וגם אולם קונצרטים. ב־2003, לכבוד יום הולדתו המאה, הנפיקו בגרמניה בול הנושא את דיוקנו. מעליו מצוטט משפט שאמר, תמציתי כדרכו: "רציתי למנוע מלחמה". איזה גבר.