תראו שתמיד תבוא אהבה גדולה וטובה יותר

זהו. אני בימים אלו אני מסיים את שנת האבל שלי.

כן, כן. לכל מרימי-הגבה למיניהם: אני ה"טייס", וסיימתי את שנת האבל שלי. הקשר שסיימתי בדיוק לפני שנה. אני כותב את הטור הזה כדי לומר לכם ולכן, לצעוק, לזעוק, ואפילו אם הייתי יכול להרים שלט ענק באיילון ופשוט לומר לכל שבורי ושבורות הלב: תמיד, אבל תמיד תבוא אהבה גדולה וטובה יותר. בריאה יותר. מחייכת יותר. זוהרת יותר. כן, כן,

זוהרת. רק אל תעשו את הטעויות שאני עשיתי בשנת האבל שלי. אוהו, קצרה היריעה לומר כמה טעיתי. טעיתי בשיקום של עצמי.

כשנפרדים, בדרך כלל משפחה, חברים, עבודה מצליחים איכשהו להסב את תשומת ליבך ממנה. אני עשיתי את הטעות הראשונה שלי: את המשפחה הזזתי הצידה, את חבריי לא שיתפתי במה שקורה לי, בעבודה התחלתי להיות זאב בודד, אנשים ממש היו מפחדים לדבר איתי (ותאמינו לי שאני נראה ילד-טוב-פולניה).

התחלתי להפוך מגור חתולים חמוד לזאב

החיוך המוכר שלי הפך לחיוך עם שיניים נוטפות דם. כעס. שינאה. חוסר שקט. התחלתי להפוך מגור חתולים חמוד לזאב עם ציפורניים חדות. אנשים מתרחקים. הייתי מגיב בצעקות לכל דבר, אגרסיבי, תוקפן, לחץ בגוף שמאיים להתפוצץ. ביקורות על ההתנהגות שלי היו עפות כמו קליעים שהאקדח שלי יורה בעצמו. הבדידות שבחרתי לעצמי התחילה לחלחל בגוף. במקביל, הידיעה שהיא התחילה חיים חדשים גורמת לראש לעבוד שעות נוספות. חקירות שלא מובילות לשום מקום. זה הגיע למצב כזה שהייתי יודע מה שמו של החדש, מקום מגוריו, איך הוא נראה ועוד כמה פרטים שהדף לא יסבול.

התת-מודע הזה שמצליח בקלות, ניתן לומר, לשבש לי את החיים, לגרום לי לעשות תאונה במחלף קיסריה כי בדיוק חשבתי עליה. דירה. אני כל כך צריך לבקש סליחה מהדירה שלי. לא היה חשק לכלום. לא ניקיון. לא סדר. בלגן תהומי. לקחתי עוזרת.

בפרידה, כשאתה "בוחר" לשים את עצמך במקום של כעס, עצב, או מקום שאתה רואה כל דבר באור שלילי, אין מנוס שבאר הדיכדוך תעמיק את עומקה יותר ויותר, מה עוד שאתה יודע שחייה מתרוממים להם באושר ובעושר. ואל תשאלו אותי איך אני יודע. אני פשוט יודע.

הייתי נשאר בעבודה שעות מטורפות. סתם. ממש סתם. אחרי חמש הייתי נשאר לבד בחברה. חשבת השכר לא הבינה למה גדלתי ל-270 שעות בחודש. ועוד אני לא עובד ימי שישי. הייתי ממציא כבר משימות, העיקר לא לנסוע הביתה. לבדידות. לכעס. לטירוף.

אהבה גדולה נסגרת בשקית גדולה של זבל

חודשיים אחרי הפרידה התחלתי לפתח רגשות נקם. שינאה של ממש. שרפתי את כל המכתבים, פתקי "אני אוהבת אותך", תמונות וכל דבר שרק הזכיר לי אותה. אספתי את זה בשקית. פתאום קשר, חיים שלמים, אהבה גדולה נסגרת בשקית גדולה של זבל שהועלתה באש בחוף הים. אירוני, אבל ממש בשעה שהשקית עלתה לה באש היא היתה עם החדש באירוע. איך אני יודע? יודע.

תמונות מהמחשב נמחקו בלי להניד עפעף, חולצות שהיא קנתה לי תרמתי לנזקקים, שלושה בוקסרים מצאו את סופם בפח, כל מיני שטויות נזרקו גם כן, כוסות קפה של שנינו שברתי, כל דבר שרק הזכיר לי אותה – העלמתי.

ואז, בפברואר, נסעתי לחו"ל לשבועיים. שיכנעתי את עצמי שהנה, זה מה שיביא לי מזור. אבל שיקרתי את עצמי. את הסובבים. את כולם. זה לא עזר. שום דבר.

חזרתי מחו"ל. אחי המתין לי באולם מקבלי הפנים. הוא חייך. אני לא. הוא מחק את החיוך שלו. הבין ששבועיים רחוק מכל החרא לא בדיוק עשו את העבודה. "אמא ואבא ממש לא יאהבו את הרעיון הזה ששלחו אותך לדוד ג'וזף בצרפת וחזרת עם אותו מצב רוח קרבי", הוא אומר.

ביקשתי לנהוג חזרה הביתה. הוא צחק. "יאללה, אם אתה כבר במצב רוח קרבי, אין כבר מה להפסיד. מחכה לך קנס של 750 שקל על מהירות. טייס אתה, הא?" חייך בממזרות.

חזרתי לשיגרה הקרבית שלי. ניסיתי, באמת שניסיתי לשנות פאזה, אבל לא הולך, כי גם ככה לא רציתי לקבל עזרה, לעשות שינוי בעצמי לא יכולתי כי אולי באמת לא רציתי.

ואז הגיע הנורא מכל: בסוף מאי היה יום ההולדת שלי. לחשוב שבדיוק לפני שנה הייתי במקום אחר לגמרי. ביום ההולדת באתי לעבודה, על דלת המשרד חיכתה לי ברכה שנטלי ממשאבי אנוש השאירה כמו שהיא משאירה לכל עובד. הברכה מודפסת, הנוסח מוכר, אבל הוסיפה בכתב ידה: "טייס, תנחת כבר!!! תחייך, החיים יפים, בידידות, נטלי!!!"

לא יודע מה קרה לי פתאום, אבל משהו בזה ממש עיצבן אותי.

לא מהיום אני יודע שאני לפעמים יודע להיות חתיכת בן זונה שלא ברא השטן. עליתי אליה. היא חייכה ואמרה לי מזל טוב, ואני בשיא הטימטום שלי אמרתי לה: "פעם אחרונה שאת מקשקשת לי על ברכת יום ההולדת שלי. בחיים אל תעשי את זה יותר". טרקתי לה את הדלת. ירדתי למשרד שלי. אחרי כמה דקות היא מופיעה.

טרקה לי את הדלת. היא. טרקה לי את הדלת. במשרד שלי. קמתי.

"שב!!!" ציוותה ותפסה סרגל בידיה. נטלי עם סרגל ביד זה מראה לא סימפטי. פעם ראשונה הרגשתי שהצלחתי בלי כוונה לעצבן מישהו. אבל ממש לעצבן אותו. ישבתי.

"טייס, אם אתה חושב שאתה תגיע ליום ההולדת הבא שלך עם הקריזות האלו, עם המצב רוח הקרבי הזה, עם הדיכאון הבלתי נגמר הזה שכל העובדים פה בחברה נתנו לך שלילי ברמת יחסי האנוש שלך – יש לך טעות. יש לך מזל שאני הייתי הסנגור שלך בישיבת רבעון אצל המנכ"ל, כי אם לא אני, היית עף מפה כמו טיל. אני יודעת מה אתה עובר. תאמין לי, אני אולי קטנה ממך בשנה, אבל אני יודעת מה זה לב שבור, אבל די!!! להתאבל על אהבה תשעה חודשים זה כבר משהו לא נורמלי!"

פתאום שמתי לב שעברו תשעה חודשים

בדקה הזאת שהיא צעקה עליי ואני יודע שזה יהיה ממש מפגר מצידי, פתאום שמתי לב ש... וואלה. תשעה חודשים. תשעה חודשים. אלוהים אדירים, איך הזמן עובר.

"אתה מקשיב לי?" היא מאיימת. כן, בטח שאני מקשיב. עכשיו אני ממש מקשיב.

תשעה חודשים. וואו.

כנראה הייתי צריך את נטלי, כי נטלי ידועה שכאחת שנכנסת בך, בלי אלוהים. סוג של ערסית, אבל מהאלה שאין לך צורה להתמודד איתן. בום! היא שלפה. ירתה. עכשיו תעשה עם זה מה שבא לך.

ואז זה קרה. פשוט קרה.

התחלתי ללכת לחדר כושר, התחלתי לחזור למשפחה, לחברים, במאמצים כבירים התחלתי לשקם את שמי בחברה שבה אני עובד (תהליך שאני נמצא בו עד היום), התחלתי לחיות.

לחיות. חיים חדשים. כמו שיש לה, עכשיו הגיע הזמן שיהיה לי.

אחרי זמן-מה הלכתי לקנות לעצמי בגדים חדשים. תשעה חודשים לא קניתי כלום. אפילו גרביים. התחלתי לצאת. להכיר. להיפתח לאנשים. לתת לאני האמיתי שלי להיות בחוץ. התחלתי לחזור לאט לאט להיות גור חתולים חמוד. הציפורניים הוכנסו פנימה, והזאב לאט לאט נעלם.

"בואי, קחי טרמפ על העגלה שלי"

ולפני כחודשיים, אולי פחות, היא הופיעה. במקום אולי שיגרתי, צפוי? שיהיה. סופרמרקט ברמת גן. כמו מלאך. היא היתה לפניי בתור להכניס חמישה שקלים כדי להוציא עגלה. ראיתי כבר שהיא באה לחפש מאיפה לפרוט ואז, כמו גור חתולים ממש חמוד: "בואי, קחי טרמפ על העגלה שלי, ואני אפילו לא אפעיל מונה".

הסוף ידוע. אנחנו ביחד. טוב לי. ממש טוב לי. הגיע הזמן שיהיה טוב לי.

אז סיימתי את שנת האבל שלי. בדרך פגעתי בהרבה אנשים, במיוחד נשים. אם כבר אני פה אז אני מבקש סליחה מלא מעט נשים שפגעתי בהן, בגלל שהייתי זאב בודד עם ציפורניים חדות. עוד מעט יום כיפור ואני בטוח שיהיה לי הרבה על מה לחשוב. הרבה על מה לבקש סליחה. מכולם. בערך מכולם.

המייל של הטייס

• רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם פרידה? הקליקו כאן