מתכון להגשת תקציב ראוי
אם השרים היו זוכרים שתפקידם לקבוע יעדים ומטרות ולהכין תוכנית כלכלית בהתאם, הם לא היו מוכנים לקבל מציאות בה הם נקראים לאשר תקציב שהכינו פקידי האוצר
בעוד שרי הממשלה יושבים לשולחן הדיונים, כדי להחליט איך לקצץ בתקציב, מן הראוי להזכיר להם מהם תפקידי הממשלה והאוצר, ולקרוא להם למלא את תפקידם שלהם במקום לבכות על מר גורלם. הם הרי טוענים כי האוצר דורש מהם לערוך משפט שלמה בין הביטחון לבין החברה.
הממשלה בישראל, כך על פי ספרי האזרחות, היא הרשות המבצעת הקובעת את המדיניות בפועל ומקבלת את ההחלטות בנושאים המרכזיים של המדינה. היא מגבשת מדיניות, מקבלת החלטות המבטאות אותה ומטילה את האחריות לביצוע על השרים המופקדים על התיקים הרלוונטיים. את ההחלטות מביאה הממשלה לידי ביטוי גם באמצעות חקיקה מתאימה בכנסת.
כלי הביצוע העיקרי של ממשלה באמצעותו היא מביאה לידי ביטוי את אותם עקרונות וסדרי עדיפויות הוא תקציב המדינה. תהליך נכון לקראת קביעת תקציב הוא דיון בממשלה על סדרי עדיפויות וקביעת יעדים ברורים, ובהמשך - הטלת משימת כתיבת תקציב מתאים על שר האוצר ופקידי משרדו. לאחר שמוגש לממשלה התקציב, המבטא את המדיניות המיועדת של הממשלה, אז ורק אז מתקיים דיון אודותיו. תפקידו של משרד האוצר הוא להכין את הצעת התקציב על פי הנחיות הממשלה (מדיניות, עקרונות, עדיפויות) ולאחר שאושר להוציאו לפועל ולפקח על ביצועו של התקציב הלכה למעשה.
אם כך אמורים הדברים להתנהל איך קורה ששרי הממשלה עומדים לפני "משפט שלמה" בין בטחון לחברה? האם ההכרעה לא היתה ברורה עוד קודם להצעת התקציב- האם לא היו הנחיות ברורות לגבי מטרות התקציב? התשובה העצובה היא שלא, לא היו דיונים על סדרי עדיפויות ולא היו החלטות על מדיניות ומטרות. לצערינו, מזה שנים ארוכות שסדרי עדיפויות, מדיניות, החלטות וביצוע - הפכו רק למילים גבוהות ומיותרות בלקסיקון של ממשלות ישראל.
ככל שממשלות ישראל נחלשו כך גדל בהתאמה כוחו של הדרג המנהלי במשרדים השונים ובמיוחד במשרד האוצר. פקידי האוצר לא השתלטו על המדינה באמצעות הפיכה שקטה, הם פשוט נכנסו לריק שהותירו להם הממשלות.
כאשר ממשלות ישראל עסוקות בשני עניינים עיקריים, הישרדות פוליטית ומצב ביטחוני, הרי שלפקידי האוצר לא נותרה ברירה אלא לקבוע על פי דעתם, עמדתם וסדרי העדיפויות שלהם את עיקרי התקציב. וכאשר לממשלות אין עמדה מגובשת לגבי סדרי העדיפויות הרי שלא נותר לשרים אלא למחות בקול רפה כנגד ההצעה שמגיש משרד האוצר ולאחר מכן לאשר אותה.
כבר היו מקרים בישראל בהם שלח ראש ממשלה את שר האוצר ופקידיו חזרה אל שולחן השרטוט בדרישה שיגישו הצעת תקציב אחרת התואמת את הבטחות הממשלה לציבור. יצחק רבין בתחילת שנות ה-90 קיבל משר האוצר דאז, בייגה שוחט, הצעת תקציב וסרב להגישה לממשלה בטענה כי התקציב אולי תואם את המטרות הכלכליות של האוצר אבל אינו מבטא את מטרות הממשלה. באוצר מחו אבל הגישו הצעת תקציב מתוקנת שהביאה לידי ביטוי את העקרונות שקבעה הממשלה ובמיוחד ראש הממשלה. וראו זה פלא, הצעת התקציב שתאמה את דרישות הממשלה הביאה להקטנת מספר המובטלים, קליטה של כמליון עולים, השקעה ופיתוח בתשתיות ובחינוך ובכלל לפריחה של החברה הישראלית.
אולי אהוד אולמרט, דווקא משום שימי כהונתו ספורים, יוכל לגלות מנהיגות ולדרוש מהאוצר את מה שדרש רבין בזמנו: בצעו את עבודתכם והניחו לממשלה לבצע את עבודתה. אולי דווקא הימים האלה, המרגישים כימי טרום בחירות, יביאו את חברי הממשלה לגלות מחדש את ההבטחות שהבטיחו לציבור ולקבוע מדיניות של ממש לקראת שנת 2009.
בכל מקרה צריכה הממשלה להחזיר את טיוטת התקציב אחר כבוד אל האוצר ולדרוש מהדרג המקצועי להציע הצעה התואמת לפחות את קווי היסוד של הממשלה: גם חברה וגם ביטחון. לכשיוגש תקציב כזה אז יוכל להתקיים דיון אמיתי בממשלה.
הגיע הזמן להחזיר את ההיגיון לשיגעון ולמלא בתוכן את ההגדרות שלומדים תלמידי התיכון במסגרת לימודי האזרחות: על ממשלת ישראל למשול ועל פקידי המשרדים לבצע.
תמי מולד-חיו, הפורום לאחריות חברתית
לפנייה לכתב/ת 
