זהו? אפשר להירגע? מותר לנשום? אפשר לצאת מהבונקר? השמש שוב זורחת? לא יודע מה אתכם, אבל אני לא מרגיש הקלה מיוחדת. אני באמת שמח בשביל הגולש שחר צוברי ומאוד מעריך את ההישג שלו, אבל שום דבר לא השתנה בחיי מאז ששמעתי את הצרחות ההיסטריות בערוץ 1. אני לא מרגיש שאני חי במדינה טובה יותר או פחות, לא שהוכחנו משהו למישהו ולא שאנחנו על איזושהי מפה. צוברי אולי כן, אני? לא הוכחתי כלום. רק השתדלתי להתעדכן מדי פעם.
אינני מנסה לגמד את ההישג של צוברי או לשפוך עליו צוננים. הוא עבד קשה, הוא גדול, הוא תיפקד תחת לחץ היסטרי כשכל המדינה, פלוס כמה וכמה כלי תקשורת, על גבו - ובאמת שמגיע לו כל הכבוד. דווקא עם הלחץ ההיסטרי יש לי בעיה. לא שאני מבין גדול, אבל בחודשים האחרונים הולכת ומתחדדת אצלי התחושה שאם ניתן היה, מטאפורית כמובן, להשכיב את המדינה על ספת הפסיכיאטר, האבחנה היתה אחת: מאניה דיפרסיה,
אותה הפרעה דו קוטבית הגורמת ללוקה בה לנוע במעברים חדים בין תחושת אופוריה לדיכאון מר.
הרי שעות אחדות לפני שיוט המדליות בצ'ינגדאו, נחתו בארץ כמה מספורטאינו האולימפיים ונדרשו לתת, שוב, הסברים
בטרם ייצלבו ויושלכו לתהום הנשיה. העיתונאים לא ריחמו, הטוקבקיסטים לא חסכו את שבט מקלדתם. דבר לא עזר, גם לא לאריק זאבי, ספורטאי ענק שרק באולימפיאדה הקודמת נאלץ להטיל לאיפון עוד כשבעה מיליון תושבים, פרט לאי אילו אלופים עמם התמודד על המזרן כדי לזכות במדליה.
ברגע אחד היינו אומה כושלת, ההופעה היתה "מבזה", היינו "לוזרים", "חאפרים", "פרוטקציונרים" ומה לא, ושנייה אחרי שצוברי חצה את הקו ברגע הנכון הפכנו ל"אימפריית שייט", "המשכנו במסורת ההצלחות" ואת היתר אתם יכולים להשלים לבד. ככה זה אצלנו - או צל"ש או טר"ש, או שחור או לבן, והכל בגלל מאית השניה או עשירית המילימטר. זאבי הפסיד? ה-כל דפוק במדינה הזאת! זאבי ניצח? בואו נקפוץ על הפודיום, נפתח בפסטיבל ונגזור קופונים על חשבונו של מי שעבד על זה עשרים שנה.
מי שצפה בשידור, יכול היה לדעת לבד מה יהיו השלבים במחזה אם יזכה צוברי. כיצד ייחנקו השדרים מהתרגשות, כיצד הפרשנים יצרחו ויחלקו צ'אפחות בשידור משל היו בתחנת מוניות, כיצד האמא תשתרבב לשידור ברגע לא ברור וכיצד ינסה ראש הממשלה התורן להשתחל אף הוא לחגיגה, רגע לפי שאלכס גלעדי מגיח ומחלק את המדליה הייצוגית. ואם כל זה לא יקרה, איך כותרות העיתונים יבשרו על "המחדל", איך הספורטאים יידרשו לתת הסברים על "כישלון בייג'ינג", איך תוקם ועדה, ינוסח דו"ח, איש לא יקרא אותו ולבטח לא יישם אותו וחוזר חלילה.
אריק זאבי בבייג'ינג. שבעה מיליון איש הכריעו אותו באיפון (צילום: רויטרס)
ועדיין, דומה שאנחנו לא למדים מהניסיון בשום תחום ורק מגדילים את ההיסטריה בכל תחום. רק דוגמה אחת: ארבעה מטיילים ישראלים לא יצרו קשר יומיים עם הבית? "חרדים לגורלם", יקבעו כותרות העיתונים וייתנו את האות התורן למחול החרבות. "איפה משרד החוץ?", ישאלו הקוראים (כאילו משרד החוץ אחראי לכל תרמילאי אי שם בטימבוקטו. תבררו פעם מה עושים משרדי חוץ אחרים בעולם), חברת הביטוח תזניק מסוק מלווה בצוות של מחלצים ויחצ"נים, אולפני הטלוויזיה יעקבו מקרוב אחרי ה"חיפושים", והכתבים ישדרו מהבית של המשפחה.
ואם הם יימצאו אחרי יממה? "איזה בזבוז של כסף, חבורת טמבלים!", תהיה התגובה. יקרה להם משהו חלילה? "נוהל האסונות" כבר מוכר. וכך גם בשורה ארוכה של נושאים אחרים. ככה זה אצלנו. או שהכל שחור או שהכל לבן, אין באמצע. אין אוויר לנשימה, הכל חד, ברור, עכשיו!
לא אתחסד. לכלי התקשורת יש חלק מרכזי בפסטיבל המאניה דיפרסיה הזה. הם אלה שקובעים את הטון ונותנים את הכותרת, אך לא רק הם. נדמה שכבר התרגלנו לדרוש תשובות עכשיו, לכלות את זעמנו בכל מי שלדעתנו אחראי לכל "מחדל" ובכלל לטעון שהכל במדינה הזאת דפוק, חוץ מאיתנו כמובן.
קורנצקי ובוסקילה. הגבול הדק שבין מחדל לאימפריה (צילום: רויטרס)
הבעיה היא שהחיים, בטח בישראל, לא בנויים בצורה של שחור ולבן. יש הרבה אפור. לא לכל דבר יש פיתרון קסם וטריק אינסטנט, לא הכל אפשרי מיד ולא את הכל אפשר לתכנן או לבצע בקלילות. ספורט הוא האנטי תזה לכל זה. צריך להשקיע בו שנים ורק צירוף נסיבות יקבע אם תסיים במקום השלישי או השלושים. השקעה של שנים קדימה? כל כך לא ישראלי.
ובחזרה לאולימפיאדה. גם לפני ההישג של צוברי, חייבים להודות שלא הכל היה שחור בהופעה של המשלחת הישראלית, וגם אחרי ההישג שלו לא הכל ורוד. המציאות היא איפשהו באמצע. היו הישגים יפים מאוד בבריכה, הג'ודוקא גל יקותיאל נתן הופעה מצוינת, בשיט היו הופעות טובות אחרות, ובכלל - אסור לבוא לכל האחרים בטענות.
מישהו באמת חושב שהם עבדו כל כך הרבה שנים כדי לבוא ו"לפשל"? מישהו מבין מה מתחולל בנפשו של ספורטאי שבלי קשר אלינו פספס את רגע השיא בחייו? כל אחד מאיתנו, חובבי הספורט, שכל כך רוצה מדליות (או הישגים בכל תחום אחר) חייב להפנים את העובדה שיש הרבה אפור ולא לשבת לספורטאים על הגב כשהם גולשים, שוחים, קופצים או מטילים כדי לספק תאווה של רגע או להצדיק רכישה של חבילת תיור לבייג'ינג או אתונה.
אלכס אברבוך מפיל את הרף. לא הכל שחור (צילום: AP)
הדבר האחרון שספורטאי צריך הוא לחץ של מדינה שלמה, מעבר ללחץ הפרטי שיש לו. תראו מה קרה עם אצן המשוכות הסיני לו שיאנג
שהתפרק לחתיכות. תנו להם אוויר, שלא לומר תמיכה, ותראו איך כמה ספורטאים שנמצאים במקום
הרביעי מצליחים לדלג עוד שלב אחד למעלה, אל המדליה הנכספת. אחרי הכל, גורלו על העם היהודי לא יוכרע על המזרן או הים בבייג'ינג, וה"גויים" לא יעריכו אותנו יותר או פחות אם יהיו לנו שלוש מדליות או אפס. אנחנו לא מעניינים אותם.
צריך להודות ביושר שגם שבאולימפיאדות האחרונות, מבחינה ספורטיבית, אנחנו לגמרי לא רעים, יחסית למשאבים שזוכים להם הכדורגלנים למשל. ובכלל, למרות הלחץ הגובר - הספורטאים מצליחים להביא מדליה כבר אולימפיאדה חמישית ברציפות. יש הרבה לתקן, אולי אפילו לשנות קונספט לגמרי בכמה ענפים, אבל גם בלי המדליה של צוברי, העתיד של לונדון 2012 לא היה נראה שחור משחור. רק בואו עם עידוד בריא וציפיות סבירות. אל תשליכו על הספורטאים את התסכולים והעוולות של העם היהודי. זה לא מתאים? לדעתי, הרפואה כבר מצאה פתרון כלשהו למאניה דיפרסיה.
