שתף קטע נבחר

ארד? מדליית זהב - אין משהו אחר

שחר צוברי הביא לישראל מדליית ארד, אבל מקום שלישי הוא בסך הכל רק קצת יותר טוב מהרביעי. הפרס שקיבל נגזר באופן שרירותי ממסורת טקסית, שאינה נובעת מהתחרות הספורטיבית הטהורה. אז היכן עובר הגבול בין המנצח למפסידים? לפי אמיר בוגן יש רק מקום אחד ברור - בין המקום הראשון לכל השאר

ארה אברהמיאן ייזכר כאחד מגיבורי אולימפיאדת בייג'ינג - לאו דווקא אחד מגיבוריה החיוביים. המתאבק הארמני, שייצג במשחקים את שבדיה, סירב להשלים עם הפסדו בחצי הגמר למשקל עד 84 ק"ג. מיד לאחר שהוענקה לו מדליית הארד, השליכה בהפגנתיות אל המזרן ונטש את הטקס תוך שהוא מביע מחאה קולנית על החלטת שיפוט שנויה במחלוקת שמנעה ממנו זהב לטענתו.

 

מזועזעים ונסערים הודיעו ראשי הוועד האולימפי הבינלאומי כי הם שוללים את המדליה מהמתאבק בן ה-28 ומנדים אותו מהמשחקים. "התנהגותו היא עלבון ליתרת האתלטים ולרוח האולימפית", נכתב בהודעה מטעם ראשי הוועד, שלא ממש ריגשה את אברהמיאן. "לא אכפת לי מהמדליה הזאת. כל מה שמעניין אותי זה הזהב", הסביר בתגובה ובישר על פרישתו.


אברהמיאן מביע את מחאתו. אחד מהגיבורים של האולימפיאדה (AFP)

 

אברהמיאן אולי הפר את כללי הטקס, במחאתו אף ירק בפרצופם של חברי הוועד האולימפי, אבל בהחלט לא חילל את רוח המשחקים. להיפך, הוא מייצג אותם טוב מכולם. יותר מנשיא הוועד ז'אק רוג, אפילו יותר משחר צוברי. בדברי ימי האולימפיאדה, אברהמיאן ייזכר כמשמעותי יותר ממדליסט הארד שלנו. ולו רק כי העז לתת ביטוי למה שעומד מעל לכל בספורט. השאיפה לזהב. להיות הכי טוב. זה לא הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד שחשוב.

 

"ניצחון הוא לא הכל, ניצחון הוא הדבר היחיד", אמר פעם וינס לומברדי. מאמן הפוטבול האגדי, ממש כמו אברהמיאן, הבהיר באופן חד, ברור ולא מנומס מדי מהי מהותה של תחרות. וכך צריך להיות באולימפיאדה. אירוע תחרותי אחרי הכל. לפחות אמור להיות כזה. עד שרוג וקודמיו המעונבים חנטו אותו כנשף טקסי, על מזבח הפוליטיקלי-קורקט, לו הם סוגדים. גישה שלומברדי ואברהמיאן הסתייגו ממנה. אתמול מדינת ישראל כולה הלכה שבי אחריה.


צוברי. הישג אדיר, מבטיח לקראת העתיד. לא מספיק עכשיו (ראובן שוורץ)

 

אז נכון, צוברי השיג מדליית ארד בדגם הניל פרייד. וזו תהייה המדליה היחידה של ישראל במשחקים הנוכחיים. אבל תכל'ס, בואו נחשוב על זה רגע לעומק. מה המשמעות של אותה מדלייה? אם נצליח ולו רק לרגע לחלץ עצמנו מגל הגאווה הלאומית ששוטף אותנו כרגע, אולי נודה כי מדליית הארד שלנו, סליחה, של צוברי, היא עוד מחווה טקסית, לא יותר.

 

חלוקת שלוש מדליות היא החלטה שרירותית, שגם אם נטמעה כבר בשגרת האולימפיאדות ותחרויות אחרות, נותרה סמלית בעיקרה. ועדיין שרירותית, נתונה להחלטה של המארגנים. לא שהם יעשו כן, הם הרי משועבדים לתנאי הטקס, אבל לו ירצו ימציאו מדליית בדיל למקום רביעי, או מדליית זכוכית למקום חמישי וכן הלאה. איפה זה נגמר. בסופו של דבר, מדד הזהב הוא היחיד שחשוב. רק הוא קובע: אתה טוב, הכי טוב. אלוף.


בוסקילה וקורנצקי. והן נחשבות לוזריות? (צילום: ראובן שוורץ)

 

לא שצוברי אינו טוב, וההישג האישי שלו בוודאי חשוב. להיות מקום שלישי בעולם זה מעמד מכובד מאוד לכל ספורטאי וגם מעיד על הפוטנציאל שלו להיות הכי טוב (אולי כבר בלונדון 2012, אם אפשר). וצריך לכבד ולהעריך אותו על כך. אבל רגע. עד כמה גדול ההבדל בין ההישג שלו, לזה של צמד השייטות ניקה קורנצקי וורד בוסקילה, שסיימו במקום הרביעי בדגם 470?

 

או.קיי, הן לא זכו במדליה, אבל האם המסורת השרירותית של הוועד האולימפי לזכות את שלושת המקומות הראשונים במדליות, היא זו שצריכה להבחין בין צוברי הווינר לקורנצקי ובוסקילה הלוזריות? האם ההבדל כזה גדול? הרי בסופו של דבר, אף אחד מהם לא ניצח. אז איפה עובר הגבול, אתם שואלים? יש רק מקום ברור אחד - בין המקום הראשון לכל השאר. 


גרנט. בכדורגל מדליית כסף לא מספיקה, באולימפיאדה ארד כן? (רויטרס)

 

בכדורגל, כדורסל, כדורעף, פוטבול, אפילו טניס וענפים רבים אחרים אין משמעות למקום השני. אוהדים גם לא מפחדים להצהיר זאת בקול. אף אחד לא זוכר מי סיים במקום השני, בטח לא השלישי. הניצחון הוא השאיפה האמיתית של מי שטוב באמת, מי שמאמין שהוא כזה. תשאלו את אברהם גרנט, שלא שרד בצ'לסי. ספורט הוא ספורט - בליגת האלופות, סופרבול והאולימפיאדה. מי שמסתפק במקום שני או שלישי כנראה שוויתר מראש. מדליות כסף או ארד הן פרסי הניחומים שלו.

 

פרס ניחומים, זה כל מה שזה. ממש כמו שהוחלט על הקונספט של בית הניחומים בג'ודו והענקת ארבע מדליות למתחרים (הכל שרירותי כאמור). הוועד האולימפי הרי רוצה אתכם מרותקים לטלוויזיה, צופים בתחרויות. גם אם לנציגים שלכם אין סיכוי לנצח - לנצח! - יש משהו אחר לשאוף אליו.


ז'וליאן בונטן, אשלי וצוברי. הארד משמעותי רק בהקשר שלנו (רויטרס)

 

כבר עכשיו, יממה אחרי, אף אחד לא זוכר מי סיים ראשון לפני צוברי (פרט שולי, טום אשלי מניו זילנד). זה בסדר, גם הניו זילנדים לא זוכרים את צוברי. הם יכולים להרשות לעצמם, יש להם אלוף.  

 

וזה גם מה שאברהמיאן נלחם עליו. רצה זהב, רצה לנצח. ממש כמו מייקל פלפס, נבחרת ארצות הברית בכדורסל, יוסיין בולט (מישהו זוכר מי סיים שני במאה מ' - אירוע השיא של המשחקים?), ילנה איסינבייבה ושאר העילויים, ששואפים לדבר החשוב באמת. בשבילם, או שאתה מנצח או שלא. אין אופציה אחרת. כל מדליה אחרת מלבד זהב, היתה נחשבת לכישלון מבחינתם. הם ייכנסו לדברי ימי האולימפיאדה כמנצחים, כך הם גם ייזכרו. בניגוד לאחרים שלא ייזכרו כלל וכלל.


פלפס. אלוף מוזהב. כל הישג אחר לא היה מתקבל כניצחון (איי.אף.פי)

 

והארד? זה פרס הניחומים של צוברי באופן אישי, וישראל בעקבותיו, הלאימה את המדליה. ולא שזה לא טבעי, הציבור בארץ ובכל מדינה אחרת על הגלובוס, חושק בהישגים ולו רק סמליים. כדאי לנו לנצל כל סיבה למסיבה, אבל זוהי כבר סוגייה סוציולוגית-פסיכולוגית. מנקודת המבט הספורטיבית הטהורה, התחרותית, יש רק מדליה אחת.

 

וכך גם לראשי וועד האולימפי הישראלי. גם להם יש רק מדליה אחת. גילי לוסטיג, אפרים זינגר וכל השאר התחייבו לה. ועכשיו היא בידיהם, הם מסתפקים בה. הם לא ניצחו אף אחד, אבל הארד הטקסי זה כל מה שנותר להם. אחרי השהות הקשה בבייג'ינג, גם להם מגיע פרס ניחומים. לא בספורט, אלא בעסקנות מנומסת. כל מה שאברהמיאן הסורר הוא לא.

 

bogen.blogen@yahoo.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צוברי עם מדליית הארד
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים