הקנאה בערה בי כמו אש של אלף תנורים
אני לא רכושנית, לא אדם קנאי מטבעי. אני נדיבה ופתוחה מאוד. קנאה הופכת לחלק קבוע מהרגש שלי למישהי רק אם יש לי סיבה טובה מאוד. זה רגש שמתעורר בי בעוצמות כאלה רק בעקבות בגידה - רגשית או פיזית - ובכל מקרה ממשית מאוד
הרגש הזה מוחק מתוכי את הקירבה, את האכפתיות ואת האינטימיות שהיתה. קנאה פירושה חוסר אמון, ובלי אמון – אין אהבה. במקום בו אין אהבה אני לא נשארת, וגם אשמח לא להיתקל בשום זיכרון מאותו קשר.
חשוב לי לציין שלא בקלות נמחקים בי רגשות, לא בקלות מופר אצלי האמון, וממש לא בקלות אני מגיעה לקנאה. אני לא אדם רכושני, אני לא אדם קנאי מטבעי. אני נדיבה ופתוחה מאוד. קנאה הופכת לחלק קבוע מהרגש שלי למישהי רק אם יש לי סיבה טובה מאוד. זה רגש שמתעורר בי בעוצמות כאלה רק בעקבות בגידה - רגשית או פיזית - ובכל מקרה ממשית מאוד.
לא הפסיקה לדבר על האקסית שלה
באחת ממערכות היחסים היותר רציניות שהיו לי, בת הזוג שלי לא הפסיקה לדבר על האקסית שלה במשך חצי שנה. בחצי שנה הזו רציתי לפגוש את האקסית ההיא ולומר לה שלא ברור לי מה היא עשתה כדי להיחקק ככה בלב של אהובתי דאז, אבל אני רוצה גם. אחר כך הרצון לומר לאקסית ההיא התחלף במחשבות יותר ויותר כואבות. הבנתי בכאב גדול שכנראה לעולם לא איחקק שם ולעולם לא אגיע לעומק בו היו אהובתי והאקסית הנוכחת-נפקדת, שגרה לי בתוך מערכת היחסים. בהתחלה ניסיתי לקבל את נוכחותה, אחר כך קצת נלחמתי, אחר כך עברתי למניפולציות – רק לא לשמוע עליה יותר.
כמעט הצליח לי, רק שכמה חודשים אחר כך אותה בת זוג התאהבה במישהי אחרת, חברה קרובה, וניסתה להסתיר, למרות שזה היה ברור לחלוטין. אני לא חושבת שהגעתי לדרגות כעס וכאב כמו שהייתי בהן אז, אני לא חושבת שקינאתי למישהי כמו שקינאתי לה. כל צל של אותה חברה קרובה הטריף אותי, כל מפגש איתה הוציא אותי מתוסכלת ומלאת חימה עד כדי חוסר יכולת לישון בלילה.
לא עשיתי כלום, מעבר לנסיונות לא לפגוש אותה ולא לתמוך במפגשיה של בת הזוג שלי דאז איתה. זה לא עזר לי, היא עדיין היתה שם, נוכחת-נפקדת כמו אותה אקסית מיתולוגית. בכל מילה שנייה של בת הזוג שלי נזכר שמה, ואני כמעט התפוצצתי. רק כמעט.
הלוואי שזו היתה הפעם האחרונה בה נתקלתי במפלצת הירוקה של הקנאה, אבל לא. שלוש בנות זוג רציניות היו לי, ושלושתן סומנו בחוסר נאמנות ובקנאה. בכל אחת מן הפעמים נשארתי שם מרוב אהבה, עד שהרגש הושחת מרוב קנאה וחוסר אמון. הפעם הבאה בה נתקלתי ברגש הזה היתה במערכת יחסים "פתוחה". רשמית זו היתה ההגדרה, אני לא רציתי אף אחת אחרת. בכל יום שבו לא היינו ביחד אכלה אותי הקנאה. במשך כשנה הייתי בקשר הזה, והשתגעתי. זה הרגיש כמו להיות יו-יו: כשרצתה הגברת שאבוא ואהיה איתה הייתי מאושרת, וכשהיתה עם אחרות – הייתי בעמקי הבכי והקנאה. בסוף, כמו שצפיתי מראש, התאהבה במישהי אחרת. החלק הרע היה שלקח לי זמן להבין ולנתק סופית. ביום שהבנתי שהיא מאוהבת באחרת, הלכתי והשתכרתי כמו שלא השתכרתי מאז גיל 18 ועשיתי שטויות שהתחרטתי עליהן זמן רב.
לא מערכת יחסים פתוחה אלא בגידה ברורה
בפעם השלישית שהרגשתי קנאה שכזו נבגדתי, והיא עוד שיקרה לי על כך. לא היה כאן תירוץ של מערכת יחסים פתוחה או כל דבר אחר, אלא בגידה ברורה וחדה. בו במקום החלטתי שהפעם לא רק אני אקנא, ואת החודשים שבאו אחר כך ביליתי בטיפוח תחושות הקנאה שלה כלפיי.
כדרכן של נקמות טיפשיות שכאלה, הצליח לי, כמובן, רק ששום דבר טוב לא יצא מזה. מערכת היחסים נגמרה למעשה ביום בו נתגלתה הבגידה, וכל מה שקרה אחר כך היה מזוכיסטי וסאדיסטי, ללא קשר לאהבה.הקנאה העבירה אותי ואותה את מסכת הייסורים הרגילה, עד שהאהבה מושמדת.
כתוצאה משלוש הצלקות האלה, אני מפחדת מהרגש הזה עד היום. הרכושנות הזו, הגם שהיא מחמיאה כשהיא מקבלת ביטוי נכון ובפרופורציות הנכונות, גורמת אצלי, בסופו של דבר, לאבדן מוחלט של אהבה. היא אולי ההיפך המוחלט של האהבה, במקום לבנות היא הורסת כל חלקה טובה.
ולהבדיל, חוויה חיובית של קנאה
להבדיל מכל הצלקות, היתה לי באחרונה חוויה חיובית של קנאה. לנוכחית בחיי היה סיפור ישן ומוצלח עם אדם שעדיין נמצא בחייה. כשסיפרה לי היה לה ברק מקסים בעיניים, והתיאור שלה היה חי מאוד. ברור שקינאתי, לרגע. מתוך תחושת הביטחון שיש לי איתה הרשיתי לעצמי להרגיש את זה, לרגע. התחייכתי אל הקנאה שהתעוררה, וסיפרתי לה מיד שאני קצת מקנאה באותו אדם על הרגע שחלקו ביחד. היא צחקה, חיבקה אותי ואמרה שזה מאוד אנושי. אחר כך אמרה לי שזה החמיא לה מאוד, ואותי שימח לראות אותה מתמלאת ביטחון.
ההבדל, כנראה, הוא גם בזה שלא הדחקתי, אבל גם ובעיקר בזה שלקנאה הספציפית הזו באמת לא היתה שום סיבה מוצדקת. יש הבדל גדול בין קנאה רגעית, בגלל סיפור יפה ואינטימי, לבין קנאה שהופכת לחלק אינטגרלי ממערכת היחסים, כמו רהיט לא רצוי שמונח סתם ככה באמצע החדר.
במנות קטנות, מלאות הומור, קנאה יכולה להיות משהו שניתן לחיות איתו. נשים שאהבתי והקנאה לא הפכה לחלק בלתי נפרד מהרגש שלי כלפיהן נותרו אצלי אהובות מאוד עד היום. נשים שקינאתי להן וחשתי בגידה וכאב – איני רוצה בקרבתן בכלל, ויהיה לי ממש טוב אם יישארו מחוץ לטווח הראייה שלי בשנים הקרובות. אני לא אוהבת לקנא לאהבה שלי. מספיק קשה לאהוב, גם בלי חוסר אמון ופחד.
לפנייה לכתב/ת 
