לטקילה יצא שם לא מי יודע מה. מי שהקיא את נשמתו אחרי סביאה של טקילות או "כמו טקילות" בכל מיני אירועים, ולא יזכור את המשקה המקסיקני לטובה. זה אולי יפתיע, אבל לא רק שמדובר על אחד המשקאות הכהילים המורכבים יותר, אלא גם על אלה שהכי יקר לייצר: תהליך גידול האֲגָבָה הכחולה, שמהווה את המקור לסוכרים לתסיסה, ארוך ולא פשוט. גם תהליך הייצור עצמו צורך לא מעט משאבים.
בקצרה, כדי לייצר טקילה שותלים שורות ארוכות-ארוכות של אגבות (זה לא קקטוס, אלא צמח קרוב למשפחת השושניים). לאחר יותר משש שנים, כשהצמח מוציא עמוד תפרחת, כורתים את העמוד הזה. התוצאה היא ש"לב" הצמח, הפיניה, מתנפח ומתמלא בנוזלים וסוכרים. לאחר שהוא משמין, ומגיע למלוא גודלו ולמשקל של כמה קילוגרמים - כורתים את הענפים שסביבו ומנתקים אותו עצמו מהצמח, כך שמתקבל מעין אננס גדול, שמשקלו 50-12 ק"ג. כדי לייצר ליטר אחד של משקה דרושים כ-7.5 ק"ג של אגבה.
את הלבבות אופים בתנורים גדולים (להכנת מזקל – משקה דומה, שמיוצר מחוץ לאזור הטקילה; שמתייחס לטקילה כמו שברנדי מתייחס לקוניאק) או מחממים בקיטור (להכנת טקילה). מועכים את הלבבות וממצים מהם את הלשד לתסיסה וזיקוק.
עולם הטקילה נחלק תחילה לשניים: מיקסטו – שיכולה להכיל עד 59% סוכרים שמקורם לא באגבה, וטקילה שהוא 100% אגבה כחולה. אחר כך החלוקה היא בהתאם להתיישנות והמראה:
- סילבר – ללא התיישנות או עידון. מבוקבקת עד חודשיים אחרי זיקוקה. יכולה להיות מיקסטו או 100% אגבה.
- גולד – סילבר שהוסף לה קרמל, לקבלת צבע.
- רפוסאדו – אגבה או מיקסטו – עוברת לפחות חודשיים מנוחה במכלים או חביות.
- אנייחו – אגבה או מיקסטו (לרוב אגבה בלבד) – לפחות שנה בעץ או במכלים שנפחם לא יותר מ-600 ליטר. הטובות יותר יתיישנו שנה וחצי עד שלוש למיקסטו, וארבע – לאנייחו.
כיום מוצאים די הרבה טקילות מתיישנות, כאלה שנחות בעץ חרוך יותר, או למשך זמן רב יותר. ממשלת מקסיקו התירה לפני כמה שנים לייצר טקילות בטעמים – שעדיין לא הגיעו אלינו – וגם אלה, כמו ה"סופר פרמיום", עושות מהפכה בגישת הצרכנים.
לאחרונה ערכנו ב"בקבוק" טעימה של טקילות שונות, מאלה שיש בשוק. הנה הבולטות ביותר, אבל כדאי לציין גם את הטקילות של "פטרון": זהו מותג הטקילה
אולי היוקרתי ביותר. פטרון הוציאו לפני כשנה טקילה שיושנה בחביות יין שמקורן ביקבים כמו שאטו מרגו, ואחרים. היא עוברת שני מחזורי זיקוק נפרדים: אחד לאחר התסיסה, ואחד לאחר ההתיישנות הראשונה בעץ. התוצאה היא מוצר יקר מאוד. הוא הגיע לארץ, והיבואן יודע לספר ששוט שלו נמכר בכ-1,000 שקל באחד הבארים בתל אביב. אם אתם שואלים את עצמכם "מי שותה", אז כנראה שיש מי: שני בקבוקים כאלה נעלמו תוך ימים מהגעתם, וכן, שילמו בעבור מה שהכילו.
חוזה קוארבו אספסיאל - מיצרן הטקילה הגדול ביותר. מיקסטו חביב ואופייני, למי שאוהבים טקילה על הקרח או בשוטים, ורוצים להרגיש את המשקה. בחנויות רשת ב-125 שקלים.
דון חוליו רפוסאדו - יופי של משקה, שעולה משהו כמו 570 שקלים לבקבוק. המון ארומות של פירות, לצד עשבים ירוקים ונענע. עידון וחספוס זה לצד זה. הפה היה עגול, מלא ובשרני.
סאוזה הורניטוס רפוסאדו - אף מורכב ומעניין עם תבלינים, ריחות טרופיים - ליצ'י - ואגסים. לא מעט מינרליות וארומות שיזכירו לכם גראפה. טקילה שמנמנה ומלאה. (420 שקלים).
קפיצת מדרגה רצינית יש בין הרפוסאדו והאנייחו. שם המשחק כאן הוא לאזן בין ארומות העץ – וניל, שוקולד ושות' – וארומות הטקילה: פרחוניות, פירותיות, אדמה ו"ירוק" כבד של צמח שכרתתם ענף שלו.
אל חימאדור אנייחו - בעלת צבע זהב עמוק. יש כאן לא מעט שוקולד, קפה ומתיקות, אבל המינרליות ברורה מאוד והטקילה, עם החמצמצות שלה, היא מחוספסת וטובה. בהחלט "אמיתית", עשירה וארוכה. (780 שקלים).
סאוזה קונממורטיבו - במשהו כמו 300 שקלים אתם יכולים לקבל כאן משקה איכותי, מעניין מאוד בארומות שלו ובטעמים. יש בה משהו מקסים, קטיפתי ובהחלט מנוגד לתדמית הקשה והמחוספסת של הטקילה. כדאי לשתות אותה כשלעצמה, עם מעט מים או קרח.
פטרון אנייחו - 690 שקלים: הפטרון אנייחו היא טקילה מחוספסת, מאוד מינרלית וירוקה. בפה היא סמיכה, מינרלית ודומיננטית, בעלת גוף מלא וטוב. בסיומת היא מעוגלת וטובה, ארוכה. טקילה לאוהבי הטקילה, שהשוקולד והווניל של ההתיישנות בחבית מהווים בה רק רקע.
שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק
"
