חרדת נהיגה: כשהמחשבה היא - "לי זה כן יקרה"

רעד בכל הגוף, זיעה קרה, תחושת קיפאון, קוצר נשימה – אלו הן רק חלק מהתופעות שחווים אנשים שסובלים מחרדת נהיגה. "היה לי פחד מזה שהכביש רץ לקראתי, ואני גורמת לאסון, כשנכנסתי לאוטו הייתי מתכסה בזיעה קרה, ושום דבר לא היה נשמע לי - לא הרגליים, ולא הידיים". כך מתארת יפה שיף את המצוקה הגדולה שחוותה במשך שלושים שנה, בכל פעם שנכנסה לרכב.

התופעה הזו שכיחה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, אבל היא מסוג הדברים שלא מדברים עליהם. הרי מסביבנו נראה כי כולם נוהגים בלי שום בעיה, אז איך יכול להיות שרק אני המוגבל, המתקשה. או כמו שיפה אומרת – "מה, אני כזו מטומטמת שאני לא יכולה לנהוג? מה יש לנהגים האחרים שאין לי?"

יפה לא מטומטמת והדבר היחיד שיש לנהגים אחרים ואין לה הוא בטחון עצמי. ויש סיכוי שחלק מהנהגים האחרים בהם צפתה בקנאה מחלון האוטובוס סובלים גם הם מליקויי נהיגה שונים, שהביטוי הקיצוני והנפוץ שלהם הוא חרדת נהיגה.

"בסוף את תהרגי את כולנו"

הסובלים מליקוי נהיגה לא בהכרח נמנעים מלנהוג. רובם בכלל מדחיקים את הקושי הזה. רשימת התירוצים ארוכה ומגוונת: יש שישכנעו את עצמם שזה בסדר לנהוג רק בעיר (כי הרבה יותר נוח לנסוע ברכבת), או שהעייפות אחרי נהיגה נובעת רק מהלחץ במשרד (ולא קשורה למאמץ העילאי הנדרש מהם כדי לנהוג), או שהם נוהגים רק לבד כי זה זמן האיכות שלהם עם עצמם (ולא בגלל שנוכחות של אנשים אחרים ברכב מלחיצה אותם). אין סוף להסברים ולהתחמקויות. יש גם את המתרחקים מאוטובוסים ומשאיות, ויש שחושבים שאם ינהגו מאד מאד לאט – הם מכוסים. אבל האנשים האלה מסכנים את עצמם ואת כולנו.

נהוג לחשוב שחרדת נהיגה היא נחלת מי שעבר תאונת דרכים קשה, וזו דרכו להתמודד עם החוויה הקשה. זה נכון, אבל לא רק. התמונות והדיווחים היומיומיים שזורמים אלינו משדות הקטל בכבישי ישראל מעלים את מפלס החרדה והפחד, גם עבור מי שלא חווה תאונה על בשרו.

תופעה שכיחה נוספת היא הבעל המלחיץ. חלקכן ודאי מכירות את זה. את אוחזת בהגה, הוא יושב לצידך ולא סותם את הפה. לאט מדי, מהר מדי, תאותתי, לא ככה, מה את רוצה להרוג אותנו? לא, אני בסך הכל רוצה לנהוג בשקט. אבל אחרי שהוא ריסק לה את הביטחון העצמי, היא מוותרת, כי בשלב מסוים היא מאמינה שבסוף "תהרגי את כולנו". במקרה הטוב הנשים הללו נוהגות ללא עוד אדם ברכב, במקרה הרע הן מוותרות על ההגה, ובכך גם על העצמאות וחופש התנועה, וחוזרות להיות תלויות באחרים. 

"היום שום דבר לא יעצור אותי"

הבשורות הטובות הן שאפשר לטפל בזה. החל בטיפול פסיכולוגי, דרך טיפולים אלטרנטיביים, וכלה בסדנאות קבוצתיות במרכזי טיפול מיוחדים. יפה שיף בת ה 65 הוציאה רשיון נהיגה לפני 30 שנה, אך החלה לנהוג רק לפני שש שנים, לאחר מות בעלה. הוא לא העיר לה או הלחיץ אותה, הוא פשוט חשב שהוא מקל עליה והיא מצאה דרכים לברוח מההתמודדות עם החרדה שלה – בעיקר באמצעות טרמפים. היא נזכרת: "סוף יום עבודה, אני רוצה להגיע הביתה ומחכה לאחרים שיצאו ויקפיצו אותי. הייתי עוברת מאחד לשני ומתחננת לטרמפ. את יודעת איך התביישתי?"

רק כשמצאה עצמה לבד בישוב מרוחק ללא בעלה שייקח ויחזיר אותה, החליטה לטפל בעצמה. היא בחרה ב"מרכז גוף בתנועה", שם מלמדים שכדי לנהוג בבטחה צריך להתקיים תיאום ואיזון בין הגוף, החשיבה והרגש. הסדנא כוללת שיעורים פרטניים וקבוצתיים בסטודיו, שם מתרגלים למשל התמצאות במרחב ויציבה נכונה, וגם שיעורים מעשיים ברכב, החל מהכרתו על כל מרכיביו, ועד לתרגילי זיהוי ובריחה מסיכונים ובלימות חירום.

אבל הבסיס לכל טיפול וסדנא הוא חיזוק הביטחון העצמי והאמונה בעצמך. ליפה זה שינה את החיים. "איך אמרו לי שם? אני מסוגלת ואני יכולה! מאז הקורס אני עושה דברים שמעולם לא העלתי על דעתי שאעשה. נסעתי לבד לחו"ל, למדתי לשחות... היום שום דבר לא יעצור אותי".