נערת החלומות

קרן פלס מסתובבת ככיפה אדומה, תמה וממגנטת, ביער הגדול של רחובות תל אביב. מסביב המדרכות הומות והתנועה סואנת, אבל היא מהלכת לה ברוגע, בשמלה קצרה בצבע תות, כאילו שדה רענן מטיפות טל מאחוריה ושביל עפר תחוח לרגליה. ביד אחת היא מובילה, באופן כפרי ופסטורלי שכזה, זוג אופניים, וביד השנייה מחזיקה בסלולארי ומשוחחת בנחת. אולי היא מלחינה כרגע בלדה? שערה הבהיר מחולק בפשטות בשביל באמצע וגולש משני צדי הפנים. הרגליים ארוכות ויפות מאוד, ובמחשוף שלה, שהוא נשי להדהים, מרשים ובעל נוכחות, אין אישה שלא תקנא.

כשיושבים מולה, ממרחק של מטר, מתחוור שכל מה שרואים בהופעות בטלוויזיה ובצילומים במגזינים (אלה שנעשו עד היום, ברוווור), חוטא למקור. פלס היא יפהפייה מסחררת (וכנראה לא פוטוגנית). יש בה איכויות של רוך סיקסטיזי, היפי ונשי. משהו מהנועם הקסום של אילנית בסבנטיז, עם השיער הבהיר והחלק, עם קצת אגתה פאלסקוג הפאם פאטאלית מלהקת "אבבא".

"כשבחורה במידה 40 או אפילו 38 מצטלמת לטלוויזיה היא יוצאת שמנה"

הדיפת דיאטנים

הבום הגדול שסימן את הפריצה שלה לשוק הבידור הישראלי לפני כשלוש שנים היה בלתי נמנע. מילא מלחינה עם חוש מצוין ללהיטים ותמלילנית בחסד עם שורות קליטות, אבל פלס היא גם פרפומרית אטרקטיבית שממגנטת את הקהל. צירוף כזה כבר מזמן לא היה לנו.

המאזינים התאהבו בה מייד. האלבום הראשון שהוציאה ב־2006, עם סיום לימודיה בבית הספר "רימון", הגיע לפלטינה, זיכה אותה בפרס זמרת השנה ותגלית השנה של גל"צ, רשת ג' ותחנות הרדיו האזוריות, בפרס עמ"י של ערוץ המוזיקה, בפרס שר התרבות, בפרס לנדאו של מפעל הפיס ובפרס אקו"ם ב־2007.

במשך שנתיים ברצף זכו שירים שכתבה ("לשם" עבור מירי מסיקה ו"ואת" להראל סקעת) להיות שירי השנה בגל"צ, והאלבום החדש שלה "מבול" הניב כבר ארבעה להיטים גדולים, ולפי דיווחי חברת התקליטים מכר עד כה כ־40,000 עותקים. פלטינה.

לפופולאריות הגדולה ולחשיפה הגבוהה היא הגיעה בין השאר בלי להיות הבחורה הכי דקיקה ומפוסלת בסביבה. פלס מסתובבת בארבע השנים האחרונות במראה דשן משהו. היא מצולמת תדיר ברחוב, לכתבות ולצורכי יחסי ציבור, אבל זה לא גרם לה להיכנס לדיאטות.

"הבעיה", היא אומרת, "היא שכשבחורה במידה רגילה של 40 או אפילו 38 מצטלמת לטלוויזיה או לצילומי סטילס, היא יוצאת שמנה. אף פעם לא הטריד אותי לראות את עצמי עם עודפים בתמונות. הטריד אותי לראות תמונות של בחורות מאוד רזות שמעירים להן בתקשורת על המשקל. אפילו ליעל בר זוהר העירו. בחייאת. יש פה אישה יפה עם תינוק. מסרסים את הנשים לכדי מידה 36 וזה מאוד מכעיס אותי. דיאטנים היו יוצרים איתי קשר בדרכים שונות ומשונות ומציעים לי תוכניות הרזיה למיניהן כדי שאיראה כמו שהם חושבים שאני צריכה להיראות. זה נורא בעיניי לרזות כי מישהו אחר קבע שזה מה שאת צריכה לעשות".

"הגעתי למידה 44"

ממתי יש לך אנטי כזה לדיאטות?

"מילדות. תמיד הרגשתי שיש משהו לא נכון בכמות הזמן והאנרגיות שנערות, בחורות ונשים מבזבזות על הרזיה ועל המראה שלהן. הבנים מתעסקים בהמון דברים, והם יכולים ללכת עם שיער גרוע וכרס ולא תשמעי אותם מתעסקים שנייה באיך שהם נראים. הבנות נמצאות בתוך זה כל הזמן. מדברות על השמלה שהן קנו והאם היא תעלה עליהן גם בחודש הבא. זה אהיה משהו ממש חזק בתוכי, ומאז שהייתי ילדה אמרתי לעצמי שאם יום אחד אני אהיה מפורסמת כמו אלה שעליהן מסתכלים (ואני בטח לא אהיה, אבל אם אני כן אהיה כזאת יום אחד), אני אדבר על משקל ואנסה לייצג משהו אחר כדי שתהיה אלטרנטיבה".

תמיד היית מחוץ למשחק הזה?

"לא. כשהייתי תיכוניסטית, קייט מוס בדיוק פרחה, וזה היה הכי באופנה להיות רזה עד חלולה. הייתה תחרות בין החברות שלי בתיכון - מי תאכל הכי מעט ופשוט לא אכלנו כלום. אני הייתי מאוד שווה כי הצלחתי לאכול רק שעועית ירוקה וקפה עם טיפה של חלב במשך ימים שלמים. בקושי הכנסתי לחם לפה והייתי כבר קצת רזה מדי. השמדתי את כל התמונות שלי מהתקופה הזאת כי זה היה נורא מכוער. האימהות והמורות ראו מה קורה והתחילו להראות לנו סרטים על אנורקסיה. כולן מסביבי היו בתת־משקל. יוצאות מהמקלחת ורואות שחור בעיניים. את חיה ומרגישה כל הזמן שחסר לך משהו בגוף. בסוף יצאתי מזה. קמתי בוקר אחד ואמרתי, 'רגע, בואי נאכל משהו', ומאז זה לא הפסיק, הבדיקה הזאת", היא מחייכת.

הגעת למידה 44?

"אלה שבכל עונה מחליפות את המלתחה שלהן לא ברורות לי"

"הגעתי גם למידה 44 בשנים האחרונות ואני גאה בזה. הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה, שאני זמרת בעיקר בגלל זה. שזה חלק נכבד מהסיבה שבשלה בחרתי להיות דמות ציבורית. זו ההצדקה שלי לפרסום הזה. לא הגעתי לחשיפה כזאת ממניעים אגואיסטיים של להיות מפורסמת, ואם אני כאן אני אקח את התפקיד הזה למקומות חשובים. כשהלכתי לבחור בגדים לצילומי השער, למשל, שמעתי את הסטייליסט אומר, 'לא אל תיתנו לה את השמלה הזאת, הצבע הזה לא באופנה, תנו לה טורקיז. ואני מרגישה שעשו את אותו הדבר עם מידות: 'אה, מידה 42 כבר לא באופנה, עכשיו הולכים עם 36'. רק שבמקרה הראשון מדברים על בד וכאן מדברים על בנאדם, על גוף, על רגשות. זה חלק מהשוביניזם שמחייב את האישה להיות כל זמן הכי מטופחת. הכי בול. ששערה לא תזוז, שהבטן לא תבלוט.

"אי אפשר שכל הדימוי העצמי שלך יישען על איך שאת נראית. וגם עד איזה גיל? מגיל מסוים יש תמיד צעירות יותר שנראות יותר מהמם ממך ולא כדאי לבנות בעיקר על המראה, כדאי לפתח עוד דברים. זה כיף להיות יפה אבל לא רק. יש כאלה שזה השתלט להן על החיים. אנורקסיה היא מחלה עם אחוזי תמותה גבוהים ואף אחד לא מדבר על זה. נערות מתות במחלקות סגורות להפרעות אכילה והעולם שותק. נלחמים כדי למצוא תרופה לסרטן ואת המחלה הזאת לא פותרים. זו מחלה מאוד מאוד קשה".

עכשיו את יושבת מולי, רזה כמו שלא היית הרבה זמן, זה נראה כמו הרזיה של 7 קילו לפחות?

"מאוד רזיתי. תומר, החבר שלי, התחיל לאכול נכון, ומתוך התחשבות אני לא יכולה להכניס אוכל לא בריא הביתה כי אז הוא יאכל אותו. לא הפסקתי שום דבר באופן מודע, פשוט האוכל בבית בריא יותר. תומר רץ בפארק, קינאתי בו, התחלתי גם וגיליתי שזה ממכר. אני נוסעת על אופניים, הולכת לחדר כושר ומשחקת טניס אם רוצים לשחק איתי. פתאום התחילו להגיד לי שרזיתי ולא עשיתי דיאטה בכלל. צריך לשמור על המשקל מסיבות בריאותיות ולא משום סיבה אחרת. לי היה עודף משקל שהיה לי קצת קשה להופיע איתו. הרגשתי לא בכושר. המסר שלי הוא שאף אחד לא יחליט בשבילך. היו לי חברים שרצו שאני ארזה. היה לי בן זוג אחד כזה, ולא רציתי. גרם לא רזיתי בשבילו. ודווקא עכשיו, כשמקבלים אותי כמו שאני ואני מצליחה במקצוע שלי, עם כל הקילוגרמים, אני יכולה לרזות בשביל עצמי. אין לי אנטי לזה. לפני כן היה לי ממש אנטי לרדת. אני שומרת לעצמי כמובן את הזכות להשמין בעתיד".

הילדה הכי יפה בגן

השירים של פלס רגשיים ורכים לרוב. את רוב החוויות שהיא בוחרת לטפל בהן היא מעבירה דרך פילטרים של קבלה וריכוך והופכת אותן לקלות לעיכול. מין מושבניקית עם עיני תכלת גדולות שבאה ללמד את קהל המאזינים פרק בלהיות נעים, מקבל, רפוי שרירים ופשוט.

בהתאמה היא גם שומרת על לוק של מושבניקית לא עשויה מדי. לא אחת עם איפור, שמבקרת במספרות ומגיעה באדיקות למורטת גבות כסחנית. צרורות הביקורת שזכתה להם מאז התפרסמה התייחסו לא רק למוזיקה המיינסטרימית שהיא יוצרת אלא גם לבגדים שלה, שאין ספק כי יד סטייליסט לא נגעה בם.

"מאז שהייתי קטנה, גדלתי כילדה הכי יפה", פלס אומרת בכנות נוגעת ללב. "בתיכון תמיד שקלתי קצת יותר אבל עדיין נחשבתי יפה. כל כך הרבה שנים אמרו לי שאני יפה, עד שגם כשכתבו שוב ושוב ביקורות משתלחות בעיתונים על המראה שלי, זה פשוט לא חלחל. לקח לי שנים להיגמל מהחולצה הגזורה של המושבניקים. היינו קונים חולצה וגוזרים אותה בשרוולים ומקדימה, קצת במחשוף. כשהגעתי לעיר לא הבנתי למה כשאני יורדת למכולת אני צריכה להיראות כמו בז'ורנל והלכתי פשוט. אני עדיין עושה את זה. שלא נדע, לפעמים תופסים אותי במצבים ממש מחפירים.

"לעיתים, כשאני הולכת לאירועים, אני מתלבשת ומתאפרת. זה נראה לי כמו המון השקעה ועדיין לא מרוצים ממני. מבחינתי חמש או עשר דקות להתארגן זה קלאסי. אפשר אפילו רבע שעה, אבל ללכת יום שלם ולחפש בגדים? זה נשמע לי מטורף. אומרים שהבגד שלי לא באופנה, אז אני אזרוק אותו ואקנה משהו אחר? אלה שבכל עונה מחליפות את המלתחה שלהן לא ברורות לי. אני מתאמצת להתלבש יפה אבל לפעמים זה באמת נראה זוועה. אני מודה. אני פשוט לא מצליחה שזה יהיה לי מספיק אכפת כדי להפיק לקחים. אבל גם אם זה נראה זוועה, אני לא מאמינה שבגלל זה לא יקנו את הדיסקים שלי ולא יבואו להופעות שלי. אם החבר שלי חושב שמה שאני לובשת יפה, זה מה שחשוב. מי שרואה את התמונה שלי בעיתון לא צריך ללכת לישון איתי בלילה. ובכלל, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. למה אני צריכה להיות מכתיבת אופנה?"

הכתבה המלאה מתפרסמת במגזין GO של חודש ספטמבר