"אשתך היפהפיה מלמדת אותי כל כך הרבה"
הם היו מסתגרים בחדר העבודה למשך שעות, ואני יכולתי רק לבהות בו בעיניים כלות בשעה שהלך איתה לחדר וסגר את הדלת אחריהם. בכל אותם לילות ארוכים בהם נשארה עד מאוחר, איתו, יכולתי רק לשבת ולקנא. פרק ראשון בסיפור
התעוררתי ומיששתי את הכרית שלה. היא היתה קרה, והריח שלה, ריח הבושם שלה, היה קלוש מתמיד, הלך ודעך באפי מיום ליום.
יצאתי מהמיטה והסתכלתי על השעון. קצת אחרי שתיים בצהריים,- שעת ההשכמה הרגילה שלי בתקופה האחרונה. בחנתי שוב את הצד שלה במיטה ושאלתי את עצמי אם בכלל חזרה הביתה אמש מהעבודה.
גררתי את עצמי לחדר האמבטיה והתבוננתי בהשתקפות העוויותיי במראה. זיקנה קפצה עלי, והפקתי הנאה חולנית מלמשש את הפנים האפורים ועטורי הזיפים שהיו נאות כל כך רק לפני עשר שנים קצרות. אצבעותיי הרועדות התחקו אחר קמטים חדשים ועור שהחל להתרפות.
המראה המוזנח טיפוסי לסופר עם מחסום כתיבה. אני יודע, זה מוטיב קלאסי, אני קלישאה מהלכת. ובכל זאת, אנשים אומללים – אומללים הם כל אחד על פי דרכו, כמו שאמר טולסטוי על משפחות. בגרירת רגליים חזרתי למיטה ונרדמתי.
כבר שנים שלא הצלחתי לכתוב. שנים מאז שהרגשתי שמשהו ננעל בתוכי וטורד את נפשי. חשדתי שגם היא הבחינה בזה. כשהיינו צעירים ומאוהבים היא היתה המוזה שלי, ההשראה שלי, אשת סודי. היא היחידה שיכלה לרסן אותי ואת האש שבנפשי. נראה שהצליחה בכך יותר מדי.
כבר שנים שהיא לא המוזה שלי, והיחסים בינינו הלכו והפכו להרגל, לשגרה. פעם הייתי כותב על אהבה. פעם היתה בינינו אהבה, אבל מאז הפכנו לקרים ומנומסים, כמו זרים שחולקים את אותו קרון רכבת בנסיעה ארוכה ומייגעת. משהו השתנה בי. בנו. הרגשתי שאנחנו מתרחקים, הרגשתי שאיבדתי משהו נוסף ביחד עם היכולת לכתוב. משהו בתוכי נרדם.
* * *
היא יצאה מהמקלחת, מגבת עוטפת את תלתליה השחורים, ובחנה את עצמה במראה בעוד אני צופה בה מהמיטה. בגיל 41 היא עדיין האשה היפה ביותר שפגשתי, כל כך מזכירה את הבחורה שהתאהבתי בה לפני נצח. עיניי החליקו על גופה הלח. זמן רב כל כך חלף מאז הפעם האחרונה ששכבנו עד שלא הצלחתי לשחזר אותה.
הכל צריך להיראות נורמלי
"כדאי שתתקלח ותתלבש", אמרה לי מבלי לסובב ראשהּ. "אנחנו לא רוצים לאחר לאירוע". המהמתי לה תשובה ומיששתי את פני בקול רחש. "ותתגלח", הוסיפה בעודה מנגבת את השיער. "אתה צריך להיראות ייצוגי". הכל צריך להיראות נורמלי. אנחנו מוליכים שולל בעיקר את עצמנו.
האולם היה מלא באורחים שהגיעו לכבוד הוצאתו של רב-המכר הבא של מישהו שהוא לא אני. נכנסתי דומם לצידה, והיא החלה מיד במלאכת העמדת הפנים, מברכת מכרים רחוקים בהתלהבות. מלצרים הגישו אוכל ושמפניה סביבנו, אך לא היתה בי תשוקה לדבר.
נזכרתי באירוע ההשקה של ספרי הראשון. מעולם לא הרגשתי חי יותר. גם אז היא היתה לצידי - אשתי, אהובתי, המנכ"לית של ההוצאה לאור של הספרים שלי. אז לא היינו צריכים להעמיד פנים. לפתע הרגשתי צמרמורת שעלתה מבסיס הגב ועד השכמות.
"תכיר, זה בעלי, אורי", הציגה אותי בפניו. "וזה דודי". דודי. הוא היה העוזר החדש שלה, והיא הזכירה אותו בכל הזדמנות. צעיר, גבוה וחתיך עם תלתלים אדמוניים, עיניים ירוקות וגוף שכאילו פוסל בידי מיכאלאנג'לו בכבודו ובעצמו. לחצנו ידיים ומבט מסוכן הבזיק בעיניו. ידו היתה חמימה והאחיזה איתנה. התעורר בי חשק עז למחוץ אותה.
"הוא קצת מזכיר לי אותך כשהיית צעיר"
היא אחזה בכתפי ואמרה תוך שהיא מסתכלת עליו, "דודי הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר שפגשתי, במיוחד בהתחשב בזה שהוא רק ילדון". שניהם גיחכו זה לזו כמו זוג קושרים. "הוא קצת מזכיר לי אותך כשהיית צעיר", אמרה בטון שנשמע כמעט כמו קריאת תיגר. היא ודודי המשיכו לדבר ולצחוק כמו חברים קרובים, כמו שהיתה מדברת איתי פעם. המבט שלו. הצחוק שלו. אגרופיי נקפצו במחאה.
המשכנו להסתובב בין האורחים - היא מדברת ואני שותק, נשרך אחריה. היא האירה פנים לכל האורחים, הפיצה אור וחום לכל הסובבים אותה. אנשים בירכו אותי לשלום בנימוס, נזהרים בכבודו של מי שהפך לחדשות של אתמול.
אני לא בטוח אם זה היה מתוכנן מראש או שמא הגורל שיחק בנו, אבל המקום של דודי היה בשולחן שלנו, לידה. אני מימינה והוא משמאלה. היא דיברה וצחקה, יוצרת גלים של עניין סביבה כפי שעשתה תמיד. אני ישבתי בדממה ושקעתי בהרהורים נוגים. ואז הרגשתי שמישהו נועץ בי מבטים.
הרמתי את ראשי וראיתי את דודי נועץ בי מבט ירוק וחסר בושה היישר מעליה, חיוך קטן ושחצני נסוך על פניו. מה הוא רוצה ממני? "דודי, נכון?", שאלתי אותו בקול אדיש ככל שיכולתי לגייס. הוא הנהן מבלי להסיר ממני את מבטו, מבט שעורר בי כעס ויצר התגוננות. לבסוף השפלתי את עיניי.
"אני מאד אוהב את הספרים שלך", אמר, "קראתי את כולם". הנהנתי לעברו, מנסה להפגין אדישות. "אתה עובד על משהו כרגע?"
השתהיתי בטרם עניתי. "אני משתעשע עכשיו עם כמה רעיונות, אבל לא משהו ברור. אני מחפש השראה".
הוא הנהן בכובד ראש, כאילו קלט איזו תובנה עמוקה בתשובתי. "אשמח מאוד לנסות לסייע לך בכל דרך שהיא, אם אוכל", אמר לי.
בכל דרך שהיא... האם הוא לועג לי?
"דודי הופך לי את החיים לכל כך קלים"
"נכון שהוא מקסים?", שאלה אותי אשתי בעוד ידה מלטפת בקלילות את כתפו. "דודי הופך לי את החיים לכל כך קלים. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו".הוא המשיך לשבת שם תחת מגעה המלטף, בעוד אני מתכווץ מפני המבט המחוצף שנעץ בי. "אשתך היפהפיה מלמדת אותי כל כך הרבה. זה מקום העבודה המושלם", אמר בקריצה, והיא צחקקה: "חנפן!"
באותו אירוע התחלתי לחשוד במשהו.
* * *
החשדות הלכו וגברו בימים שלאחר האירוע, כשדודי נהג להגיע אל ביתנו כמעט מידי ערב. הוא היה צועד לו בהילוך שחצני, גופו האלוהי מתנועע בחינניות על המרצפות שהחלפנו רק לפני שנה וכבר נראו לי ישנות, מחייך לעברי חיוך מלא זימה מאחורי גבהּ. "יש לנו פרזנטציה חדשה שאנחנו מוכרחים לסיים", תרצה לי את הביקורים.
הם היו מסתגרים בחדר העבודה למשך שעות, ואני יכולתי רק לבהות בו בעיניים כלות בשעה שהלך איתה לחדר וסגר את הדלת אחריהם. בכל אותם לילות ארוכים בהם נשארה עד מאוחר, איתו, יכולתי רק לשבת ולקנא.
בלילה שכבתי לצידה. בהיתי בה נושמת ותהיתי איך היא מסוגלת לישון בשלווה כזו. הרגשתי לכוד בסיטואציה שלא ידעתי כיצד להיחלץ ממנה. שאפתי את הניחוח הקלוש של תלתליה היפים. כל כך רציתי לגעת בה, לאהוב אותה שוב, כמו פעם, אבל לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לכך. בכל פעם שהתקרבתי אליה צצה ועלתה דמותו של דודי בעיני רוחי והייתי נרתע. בסלידה ותיעוב וזעם הייתי בוהה בתקרה עד הבוקר. פניו רדפו אותי.
תמיד הייתי גבר שבגברים. נשים הפילו עצמן לרגליי ואני אהבתי להרגיש גברי ומושך. אבל כשהייתי שוכב לצידה במיטה וכל מה שיכולתי לראות היו פניו של דודי, הרגשתי שהימים האלה חלפו ללא שוב. משהו השתנה.
דודי הכניס סוד למערכת היחסים שלנו. סוד שפחדתי להתמודד איתו. בעבר הייתי מדבר איתה על הכל, ללא חשש, ללא היסוס, אבל כעת... לא יכולתי לעמוד בכך. בכל שיחה שניהלנו הרגשתי שדבר-מה תקוע לי בגרון. רציתי לכתוב על תחושותיי. רציתי לכתוב.
אשתי, אשתי! צעקתי בתוך ראשי. לא רציתי להניח לדודי להפריד בינינו, אך הרגשתי חסר אונים.
המשך הסיפור: ידעתי שאנחנו משחקים משחק מסוכן, דודי ואני
היא האירה פנים לכל האורחים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
