ידעתי שאנחנו משחקים משחק מסוכן, דודי ואני
הרגשתי את נטל השנים על כתפיי בזמן שהתרוצצנו על המגרש, אור הזרקורים מבהיק על עור מיוזע, ורציתי כל כך להרשים אותו. להראות לו אותי במיטבי. להיות צעיר שוב. המשך הסיפור
בפרק הראשון: אורי הוא סופר בשנות ה-40 לחייו, שכבר שנים לא מצליח לכתוב. אשתו, שהיא גם המו"לית של הוצאת "בת-שבע", מרבה להיפגש עם העוזר החדש שלה, דודי, צעיר אדמוני יפה תואר.
באחד הערבים ירדתי לסלון, עדיין בפיג'מה, ומצאתי את דודי נח על הספות החדשות שלנו, נינוח כחתול. הוא בירך אותי לשלום מבלי להניד איבר, ואני המהמתי משהו בשיניים קפוצות, נועץ מבט מלא איבה בגופו המושלם.
"נראה לי שאתה זקוק לקצת פעילות", אמר לי בחיוך וקריצה. "אם אני זוכר נכון, שיחקת פעם כדורסל בנבחרת העירונית, נכון?"
הזיכרון הזה הכאיב לי. "כן", עניתי בקול רפה, "אבל הימים האלה מאחוריי".
דודי הנהן, כאילו אמרתי משפט עמוק במיוחד. "בכל מקרה, אתה מוזמן להצטרף אלי למשחק מחר בערב, אם תרצה", אמר, וכל שריריי נדרכו.
היא נכנסה לסלון באותו הרגע ובידיה שתי כוסות קפה מהבילות, אחת לה ואחת לו. "אני מקווה שלא אכפת לך שאגנוב את בעלך למשחק כדורסל מחר איתי ועם החבר'ה", אמר לה בעודו מחייך אלי חיוך זדוני.
לא יכולתי לעמוד בפני המבט המתריס והמתגרה ששלח אלי והסכמתי להיפגש איתו ועם חבריו למחרת. אשתי טפחה על קיבורת זרועו בחיבה. "אני קוראת להם כנופיית החתיכים", צחקקה בעודה אוחזת בזרועו, והם פרשו ביחד לחדר העבודה.
הם באמת היו חתיכים - צעירים ובנויים היטב ושחקני כדורסל בחסד. הרגשתי את נטל השנים על כתפיי בזמן שהתרוצצנו על המגרש, אור הזרקורים מבהיק על עור מיוזע, ורציתי כל כך להרשים אותו. להראות לו אותי במיטבי. להיות צעיר שוב.
דודי היה מדהים. למרות מיטב מאמציי ולמרות כישורי העבר שלי התקשיתי מאוד להתמודד איתו. לא לחינם הוא כונה בחבורתם הקטנה "דודי המלך". אחרי הפעם השלישית שהצליח לקלוע מעלי, בעוד אני נעזר בכל כוח רצוני כדי לא לאחוז בו בחוזקה ולהשליך אותו ארצה, החלטתי לעמוד על שלי ויהי מה.
גופו השרירי התנגש בי בעוצמה
דודי התקרב בהתקפה מהירה, מטעה לימין ומסתובב משמאל, ואני נעתי כדי לחסום אותו. גופו השרירי התנגש בי בעוצמה שגרמה לי לפלוט את האוויר מריאותיי. נפלתי על המגרש בחבטה ולרגע לא הצלחתי לנשום. בהיתי בעננים הכבדים שמעלינו והראייה שלי החשיכה.
"פאול...", אמרתי כשהצלחתי לשאוב אוויר שוב. "פאול!"
דודי עמד מיוזע מעלי, בקושי מתנשם, וחייך אלי חיוך רחב. "פאול", הסכים והושיט לי יד שרירית.
מתנשף, מיוזע, שכבתי שם ובחנתי את היד כאילו היתה חרב המכוונת אל חזי. שמעתי את הדם פועם באוזניי והרגשתי את כל שריריי מתכווצים. ידעתי שאנחנו משחקים פה משחק מסוכן. לבסוף הרפיתי, הושטתי לו יד רועדת והנחתי לו למשוך אותי אל רגליי.
הוא טפח לי על השכם בחוזקה. בקושי יכולתי לשאת את מגעו. "לא רע בשביל איש זקן", אמר לי ועיניו בחנו אותי בשעשוע.
עוד לא ראית כלום, חשבתי לעצמי, אבל לא הרגשתי שאני מסוגל לסיבוב נוסף. לא עכשיו. ניקיתי את הידיים במכנסיים.
"אני חושב שזה הספיק לי ליום אחד", אמרתי.
"חבל", השיב לי בעוד חבריו אוספים את חפציהם, "הלילה עוד צעיר. אני והחבר'ה יוצאים לשתות משהו... אתה רוצה להצטרף?"
עצם המחשבה על בילוי ערב שלם בצפייה בדודי החתיך מפלרטט ומושך מבטים עוררה בי תחושה עזה של קנאה. דחיתי את הצעתו בנימוס.
עייף ומתוסכל חזרתי הביתה ונכנסתי למקלחת כדי לצנן את גופי הלוהט. עמדתי תחת זרם המים הקרים, מתענג על הכאב שהרגשתי שמגיע לי, וחשבתי על אשתי. ואז חשבתי על דודי.
כל הלילה התהפכתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. חשבתי הרבה וחשבתי חזק, ולפתע הרגשתי את האש המוכרת חוזרת לאט-לאט לחזה שלי ומניעה אותי לפעולה. הגעתי סוף-סוף להחלטה. הגיע הזמן לשים סוף להצגה המגוחכת הזו.
* * *
למחרת בערב התקשרתי למשרדהּ. ידעתי שדודי יענה.
"בת-שבע הוצאה לאור", אמר.
היססתי. "הלו?", שמעתי שוב את קולו העמוק.
"דודי...", אמרתי בקול מדוד. "דודי, אנחנו צריכים להיפגש".
הוא זיהה אותי מיד. שתיקה מן העבר השני. "אני חושב שאתה צודק", השיב לי לבסוף.
"אני אחכה לך בעוד שעה בסמטה שליד המשרד", אמרתי וניתקתי.
השתוקקתי שיגיע כבר, אך גם פחדתי
חששתי שהוא לא יגיע. קיוויתי שהוא לא יגיע. עמדתי בסמטה החשוכה, מחכך את ידיי נגד הקור, מבטי נמשך מדי כמה רגעים אל הרחוב. כל שריר בגופי הרגיש מתוח לקראת המפגש הזה, הגורלי. השתוקקתי שיגיע כבר, אך גם פחדתי. גשם החל לטפטף ורעם הדהד במרחק.
לבסוף, כשכמעט התייאשתי, הופיעה דמותו בפתח הסמטה. הוא התקדם לעברי באיטיות ואז עצר ובחן את פניי. "אז בוא נדבר", אמר ברוך.
התקרבתי אליו, פותח וסוגר את אגרופי נגד הקור. "אני שמח שהגעת", לחשתי בגרון ניחר מבעד לשיניים חשוקות. הוא לא זז ממקומו.
התקרבתי צעד נוסף, בוחן בריכוז את תגובותיו, מקווה שגופי הזקן לא יאכזב. הגשם התגבר מעט וברק האיר את השמיים. באור הבוהק ראיתי אותו לפתע בבירור: את בגדיו הלחים הצמודים לגופו, את שיערו האדמוני, את העיניים הירוקות, החצופות.
כעת כבר היינו במרחק נגיעה, ועיניו הצלולות לא הרפו מעיניי. "דודי...", התחלתי להגיד, אך הוא סגר את המרחק בינינו בתנועה מהירה ונישק אותי.
התנפלנו זה על זה, מתנשקים בלהט, ושפתיו היו רכות, כל כך רכות. עצמתי את עיניי ונאחזתי בגוף השרירי והצעיר בגמלוניות, כאילו היה גלגל הצלה. הכל היה חדש ומוזר, שונה ואסור ונכון. לא ידעתי איך לאחוז גבר, אך הוא ידע, וידיו הבטוחות משכו אותי אליו. דמעות זלגו על פניי והתערבבו עם הגשם. התביישתי כל כך, אך לא רציתי להפסיק. רציתי לעמוד שם לנצח.
זמן רב עמדנו כך בגשם, מתחבקים ומתנשקים, בטרם אעז סוף סוף לפקוח את עיניי.
משהו בתוכי התעורר.
- מילות השיר "אוריה החיתי" מאת יהונתן גפן
"נראה לי שאתה זקוק לקצת פעילות"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
