בזמן האחרון אנו עדים למבול של קלאסיקות בתרגום מחודש. האם מישהו קונה אותן? האם לא עדיף במקום לתרגם את ג'יין אייר בפעם החמישית, להציע משהו חדש עבור הקורא הישראלי? כל אותן קלאסיקות שמות מוכרים לקורא הישראלי, כמו פיודור דוסטוייבסקי, ויקטור הוגו, ארנסט המינגווי, וירג'יניה וולף, אונורה דה בלזאק ואחרים.
כמעט לכולן יש עותקים דהויים יותר או פחות בספריות הפרטיות, ובטח בספריות הציבוריות. והכי חשוב - רובן אינן מביאות להוצאות רווחים נאים, אם כי מרביתן גם אינן גורמות להפסדים. בכל זאת, לא זכור מתי השתרבבה לה קלאסיקה כזאת בתרגום רענן לרשימת רבי המכר.
מציאות זו מעלה קשת של שאלות, כמו מה בעצם מסתתר מאחורי המונח "קלאסיקה", האם הוא עדיין רלבנטי כמו בעבר? ואולי יותר חשוב - האם יש בכלל תכלית ערכית להוציא מחדש את ג'יין אייר בפעם החמישית, במקום לתרגם "קלאסיקות" אחרות שלא תורגמו כמו למשל האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס מאת אלכס היילי?
ג'יין אייר. תרגום חמישי לעברית
נכון, בחלק גדול מהמקרים יצירות גדולות דורשות תרגומים רעננים יותר, מותאמים לרוח הזמן ולדור חדש של קוראים. אבל התחושה היא כי יש נטייה ללכת "על בטוח", במקום לנסות לאתגר מעט את הקאנון. בנוסף, דומה כי קלאסיקה היא עניין גיאוגרפי. על פי רוב התרגומים הן ממדינות אירופה וארצות הברית, וקשה להימנע מהתחושה כי קלאסיקות רבות, עלומות לקורא הישראלי, שוכבות להן כאבנים שאין להן הופכין במדינות העולם השלישי, אפריקה, המזרח התיכון.
אפריקה מלאה בקלאסיקות שלא תורגמו לעברית, כמו ניגרי צ'ינואה אצ'בה, אשר זכה בפרס "מאן" היוקרתי ב-2007, ויצירתו האחרונה תורגמה לעברית בשנת 1965. סופר ניגרי נוסף שלא תורגם כלל וזכה בפרס נובל (1986) הוא וולה סויינקה המתגורר היום בארה"ב. גם ספרי לוחם זכויות האדם מג'מייקה (אשר גורש לארה"ב), מארקוס גארבי, לא תורגמו.
גם אסיה מלאה בשכיות חמדה ספרותיות, אולי השם הבולט ביותר הוא
זוכה פרס נובל (2001) מסין, גאו קינגז'אן. בנוסף, ישנם אחמד אמין ואחמד חסן אל-זיאת, שהם מטובי הקלאסיקה של המודרנה בספרות הערבית. סופרים ומשוררים שנודעו כסופרי "אל- מהג'ר" (התפוצות- בעיקר דרום אמריקה) כגון מיכאיל נועיימה ורשיד סלים ח'ורי.
כולם יוצרי ענק, שנכון לעכשיו רק פרופסורים חנוטים לספרות ערבית יודעים על קיומם. וזה לא שהם כתבו ספרות אנטי ישראלית. זה לא עקרוני, הם פשוט כתבו ספרות מופתית. אגב, במשך כמה שנים היתה הוצאת "אנדלוס" מוציאה באופן קבוע תרגומי מופת מאפריקה ומארצות ערב. עקב קשיים כספיים היא נסגרה, ואף אחת אחרת לא הרימה את הכפפה.
עם או בלי קשר, לא ברור האם השימוש ב"קלאסיקה" עדיין נכון למאה העשרים ואחת. האם הוא לא מלכתחילה תוחם את החשיבה שלנו על ספרות ויוצר היררכיות מיותרות. יש תחושה כי השימוש ב"קלאסיקה" מעניק יוקרה מסוימת להוצאות ספרים, שאולי לחלקן יש בעיה תדמיתית עם יוקרה. בינתיים הזמן עובר, הים אותו ים והקאנון אותו קאנון.
