אני מסרבת להרגיש חסרת אונים, מסרבת לפחד!
האם זה בגלל תחושת ביטחון מוגזמת, גישת "לי זה לא יקרה?" ואולי אנחנו מתבלבלות בין הגנה עצמית לבין אמנות לחימה וחושבות שזה משהו גברי שבכלל לא נוגע לנו, או שמתפקידו של בן הזוג ללכת לצידנו תמיד ולהגן עלינו מכל רע?
יום למחרת נרשמתי לקורס הגנה עצמית, אבל עברו כבר מספר שבועות והקורס טרם התחיל, שכן לא נרשמו מספיק נשים (שש, זה כל מה שצריך). לא מדובר בהשקעה רצינית של זמן או כסף: זהו קורס מקוצר של שישה שיעורים, שבועיים בני שעה. השקעה מינימלית למען הרגשת של ביטחון. עלות קורס כזה אינה גבוהה במיוחד, היא חד פעמית ושוות ערך לרכישת שמלה חדשה. גם הנגישות לקורס אינה בעייתית, שכן הוא מתקיים ברשת כלל-ארצית. אז למה כל כך קשה לאתר שש נשים שיימלאו את דרישת המינימום לפתיחת הקורס? האם זה בגלל תחושת ביטחון מוגזמת, גישת "לי זה לא יקרה?" ואולי אנחנו מתבלבלות בין הגנה עצמית לבין קרב מגע או כל אמנות לחימה אחרת וחושבות שמדובר במשהו גברי ושזה בכלל לא נוגע לנו, או שמתפקידו של בן הזוג ללכת לצידנו בשעת לילה מאוחרת ולהגן עלינו מכל רע.
כמו חנונית המחכה למלך הכיתה שיזמין אותה לנשף
האם אנחנו צריכות לשים מבטחנו בבן הזוג בלבד? האם זה מקור הכמיהה לחבר גבוה וחסון? ונניח שכבר השגנו חבר ענק ובריון, האם עכשיו לא נצא מהבית בלעדיו? מבחינתי הדבר דומה לחנונית מהסרטים האמריקנים שמחכה שמלך הכיתה יזמין אותה לנשף הסיום כדי שגם היא תהיה מקובלת, או לאותה בחורה שאוהבים לכתוב עליה כאן בטוקבקים שרוצה להתחתן עם הייטקיסט כדי שגם לה יהיה כסף.
ומדוע זה דומה בעיניי? מפני שזוגתו של הבריון אינה מרגישה באמת בטוחה אלא אם היא איתו, שהרי תחושת הביטחון שנוסך בה החבר הענק לא תעזור לה להסתובב לבד ברחוב כשהוא בעבודה או במילואים. באותה מידה, החנונית החמודה נתפסת כמקובלת כל עוד היא צועדת לצד מלך הכיתה. אם הוא יעבור בית ספר, היא תשוב למעמדה הקודם. וכמותן, האשה שנישאה להייטקיסט אינה באמת עשירה, כי אם בסך הכל תלויה בכספו של מישהו אחר. אם בעלה יחליט שהוא לא רוצה לקנות ספות חדשות, הרי שהסלון יישאר מיותם מרהיטים, שכן הכסף שוכן לבטח בחשבון בנק שאינו שלה. שלוש הנשים האלה יכולות היו להיות אקטיביות: הפחדנית יכולה ללכת לקורס הגנה עצמית, החנונית יכולה לנסות לשפר את כישוריה החברתיים או להסתפק בחבריה הטובים שאינם מקובלים, והאשה השלישית יכולה לעבוד בעבודה מכניסה ולצאת לעצמאות כלכלית. אבל הן בוחרות באופציה הפסיבית, זו שאינה מצריכה אותן למאמץ.
לא מזמן צפיתי בסרט שניסה להתחקות אחר חיי הנשים באנגליה של ימי-הביניים. בסרט צוין שבערך בתקופה ההיא התחילה דמוניזציה של הנשים כמכשפות ומפתות, מגמה שהגיעה לשיאה בהעלאת ז'אן דארק על המוקד. זה למעשה קידם את הרעיון שהאשה היחידה שאינה מוקצית מחמת מיאוס היא העלמה החסודה, זו היושבת בראש המגדל ומשליכה מטפחת רקומה לאהובה האביר בצאתו לקרב.
את המחוכים החליפו בגדים מגוחכים לא פחות
בינתיים עברו חלפו כמה מאות שנים. את המטפחות הרקומות החליפו קלינקס, את השמלות והמחוכים החליפו בגדים מגוחכים לא פחות, אבל הפסיביות שלנו נשארה. מעין הרגשה שאם רק נעשה משהו אקטיבי, ניקח שליטה על החיים שלנו, ניחשב "גבריות", או חלילה "פמיניסטיות משופמות".
זה הרי מגוחך. נשים חכמות, שרובן לומדות ועובדות, אבל משהו קטן בתוכן עדיין חוסם אותן מלעמוד לגמרי ברשות עצמן. תמיד נשארות תלויות קצת במישהו, דוגמת הורה או בן זוג.
אנחנו יכולות להאשים את ההיסטוריה, שכן נקודת הפתיחה של הנשים נמצאת הרחק מאחורי זו של הגברים. אנחנו יכולות להאשים את חוסר השוויון בשכר, שעדיין קיים. אבל אנחנו יכולות גם לשאול את עצמנו אם אנחנו מספיק אקטיביות.
לפני כמה שנים, כשאנס סדרתי השתולל באזור המרכז, מצאתי עצמי ערב אחד כלואה במכונית. באותה תקופה עדיין לא היה לי טלפון נייד. ישבתי במכונית ובהיתי בבניין אליו הייתי אמורה להיכנס. הסיפורים על אנס שאורב בחדרי מדרגות כבר היו בכל העיתונים, ואני חששתי לצאת מהרכב ולצעוד בלילה את 20 הצעדים המפרידים בין הרכב לבניין.
אני מסרבת להרגיש כך שוב. אני מסרבת להרגיש חסרת אונים. אני מסרבת לפחד!
זו הסיבה שאני אני בוחרת באופציה האקטיבית, הקורס להגנה עצמית. ברור לי שהקורס הקצר לא יהפוך אותי לג'ודוקא, אבל הוא יקנה לי תחושת ביטחון שאם מישהו, בין אם אנס, בין אם שודד, יבחין בי בין הצללים, הוא יגיד לעצמו שהאשה הזו, הצועדת בצעדים בטוחים, נראית כמו מישהי שלא כדאי להתעסק איתה.
ואני מקווה שלעולם לא אצטרך להעמיד זאת במבחן.
פורום הגנה עצמית לנשים
הגנה עצמית לנשים - עמותת "אל הלב"
סדנה טיפולית בהגנה עצמית לנשים