החוב שלנו למקרטני

דורות רבים שלטה בתרבות – במוסיקה, בספרות, בתיאטרון, בציור, במחול – חלוקה ברורה בין גבוה לנמוך. גם היום רוצים רבים לשמר את החלוקה הזאת. הם לא ישמחו כשמקרטני ישיר כאן. אבל אלה שישמחו לא ישמחו לשווא: הביטלס תרמו יותר מכל אדם אחר להקטנת המרחק שבין גבוה לנמוך בתרבות. זה אחד הדברים הטובים ביותר שאמנים עשו בשנים האחרונות לא רק בשביל עצמם, אלא גם בשביל כולנו.

אני קורא בעיתונים הסתייגויות ממקרטני. אומרים שהוא לא הביטלס, שהוא מגיע אחרי השיא שלו. אלה דברים קטנים לעומת הדבר הגדול: מקרטני נמצא בתוך החלומות של מליוני בני אדם, וכך הם שותפים לשינוי גדול ומרגש בתרבות האנושית. אנחנו חייבים לו הרבה.

דורות רבים ידעו בני אדם ששייקספיר הוא תרבות גבוהה ובלדות של זמרי-רחוב הן תרבות נמוכה, שהתלמוד הוא תרבות גבוהה והכלייזמרים הם תרבות נמוכה, שחנה רובינא היא תרבות גבוהה ו"לכובע שלי שלוש פינות" הוא תרבות נמוכה. זו לא היתה הבחנה שנבעה מכוונה רעה (האופנה באוניבסיטאות היא למצוא בסיפור הזה רשעים עשירים וצדיקים עניים. היזהרו מפשטנים ומצדקנים!). זו היתה הבחנה שנבעה מהבדלים ענקיים בהשכלה. כדי ליהנות משיקספיר או כדי להבין את התלמוד צריך אדם להשתלט על כמויות גדולות של ידע בשפה, בהיסטוריה, בדת, באסתטיקה. אבל כדי להנות מכלייזמרים בחתונה או כדי להירדם במתיקות עם שיר ערש, די היה לחיות בחברה היהודית של מזרח אירופה. ההבדל בין ידע שמקורו בלימוד לבין ידע שמקורו בעצם החיים בחברה היה עצום.

ואז באו ארבעה ילדים מליוורפול ושברו את תקרת הזכוכית. על פי הידע שצברו בעיר התעשייה האפורה שלהם, הם היו צפויים לתת לנו עוד כמה שירי רחוב עלובים. אבל הם נתנו לנו מוסיקה שהיא עצמה ידע גבוה. פשוט כיוון שמי שלא יכיר את "שדות תות לנצח" לא ידע מספיק על המאה ה-20. ומי שיוותר על אלינור ריגבי כדמות מייצגת של החיים המודרניים, דומה למי שיוותר על יוסף ק. של קפקא. השירים של הביטלס פרצו פירצה גדולה בחומה שעדיין קיימת בין תרבות שנרכשת בספרים מלומדים לבין תרבות שנרכשת בנסיעה לעבודה. וזה הישג ענק. לכן מותר לנו להתרגש מפול מקרטני בפארק הירקון. משהו טוב מאוד קרה לכולנו בזכות מקרטני וחבריו.

כמובן, לא הם לבדם הקטינו את המרחק בין גבוה לנמוך בתרבות. כל יהודי פשוט שאמר תהילים לקח משהו מן הגבוה אל הנמוך, ושייקספיר שלקח שחקני-שוק אל תוך "המלט" לקח משהו מן הנמוך אל הגבוה. בחומה שבין השניים היו תמיד פרצות. אבל עד מלחמת העולם השניה זו עדיין היתה חומה גבוהה.

הקולנוע ומוסיקת הרוק לקחו את התהליך המבורך אל מקום חדש, אל יופי חדש. האם צ'רלי צ'פלין הוא תרבות נמוכה או גבוהה? האם בוב דילן הוא בידור או תרבות? התשובה היא שצ'פלין, ודילן, והביטלס, מסמנים לנו את אחד ההישגים היקרים ביותר שלנו כאנשים מודרניים. זה ההישג שבהקטנה, לא בביטול, של המרחק שבין החלומות הנולדים באוניברסיטאות לבין החלומות הנולדים בפאבים.

יחד עם תרבות דמוקרטית יותר נוצרה גם תרבות מסחרית יותר. אבל אנשים שמניחים יום יום פרח על מרצפת קטנה בסנטרל פארק בניו יורק, שעליה כתובה המילה IMAGINE, אומרים שהם לא מתבלבלים בין יופי מודרני לבין קיטש מודרני. גם אלה שיקבלו באהבה את פול בתל-אביב לא מתבלבלים. הם מדליקים נר לאמן גדול ודמוקרטי.

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב