האיים הקריביים הם מאותם מקומות, שדי באזכור שמם בלבד, כדי לעורר חדוות נסיעה. מה הפלא? שילוב של חופי זהב, דקלים הגולשים אל קו המים ממש, תרבות קולוניאלית מגוונת, חיי לילה סוערים, אוכל משובח ונערות חטובות בצבע שוקו.
אחרי שבכתבה הקודמת סיפרנו
על הרקע וההיסטוריה של טרינידד וטובגו, נפנה אל הפולקלור שלהם ואל אפשרויות הטיול בהם.
אחרי חופי הזהב, הפולקלור הוא אולי הסיבה העיקרית לבוא ולבקר באיים. אנתרופולוגים ייטענו, ובמידה רבה של צדק, כי בעצם אין כלל בנמצא תרבות קריבית מקורית. לפיכך, התרבות הקריבית, שטרינידד היא אחד המאפיינים הבולטים שלה, היא תרבות של מיזוג אשר בא לידי ביטוי, קודם כל, במוזיקה המשלבת יסודות אירופאים, אפריקאים וצפון אמריקאים.
המוזיקה היתה מאז ומתמיד יסוד חשוב בתרבות האפריקאית והיוותה אמצעי סובלימציה לכעס ולאלימות, וגם כלי למחאה חברתית. בתקופת העבדות נאסר על העבדים להשתמש בתופים, מחשש שיעבירו בהם מסרים מרדניים. עם הזמן, הורחב האיסור וכלל גם הקשה במקלות במבוק. אך המסורת היתה חזקה מכל, והמקומיים, שהיו כבר מורגלים בהבעת מחאה דרך המוזיקה, המשיכו בכך, תחילה במחתרת ואחר כך בגלוי.
מסורת אפריקאית זו, יחד עם תחושות התסכול, הצמיחו את מוזיקת המחאה החדשה, ה"קליפסו", המשלבת בתוכה אלמנטים צרפתים, בריטים, אפריקאים ואפילו הודים, שמילותיה חדות כתער ולהן מסר חברתי נוקב. האיסור על התיפוף
| הכתבה הקודמת |
|
| איים אבודים: מבוא לטרינידד וטובגו / גילי חסקין |
|
די להזכיר את שמם של האיים הקריביים וכבר חדוות הנסיעה מתעוררת. ובצדק - טרינידד וטובגו הם איים קוסמופוליטיים ומגוונים המהווים מקום נופש אידיאלי. גילי חסקין מגיש מבוא לאחת הפינות האקזוטיות והפחות מוכרות בעולם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
עמד בעינו עד 1935, כאשר יצאה להקה אלמונית בשם "אלכסנדר", וצירפה לנקישת הבמבוק המסורתית גם הקשה על קופסאות שימורים ריקות.
לאחר שהבריטים עזבו והותירו אחריהם אלפי חביות נפט ריקות, אימצו המקומיים את הנגינה על חביות, שכל כך מאפיינת את הקליפסו של ימינו. במשך השנים שכללו נגני החביות את הטכניקות ולמדו להפיק מגוון עשיר יותר ויותר של צלילים. הם הלמו בחביות בפטישים או במקלות עץ ועם הזמן הפכו אותן לכלי נגינה מופלא: חבית המסוגלת להשמיע סולם שלם של צלילים.
בהמשך התנוונו רבים מהיסודות הפולקלוריסטיים ועמם מוזיקת המחאה. הקליפסו נשאר, אך שינה את פניו - המוזיקה הפכה לרועשת ולאלקטרונית יותר, את מקומו של הריקוד החושני תפסו ניתורים גבוהים. כעתהמסר החברתי נשכח והקצב הוא חזות הכול.
הזקנים חרושי הקמטים, שלפני יובלות שרו שירי מחאה בגרון ניחר והלמו בפחים בשצף קצף, מתבוננים בצעירים המסחררים לצלילי הקצב החדש ונאנחים בגעגועים; ככה זה כשאת הגב מפנים לאמא אפריקה, את הפנים לאליל האמריקאי ואת הכיס לתיירים הבאים בקצב הולך וגדל ולהם דרישות מוזיקליות משלהם.
החופים הם ממש לא האטרקציה היחידה (צילום: דני גרשוני)
בטרינידד ישנם כמה אירועים פולקלוריסטיים שחלקם נעוצים כאמור בתרבות האפריקאית, חלקם בתרבות הנוצרית, המוסלמית ואפילו בתרבות ההודית. פסטיבל חוסאי (Hosay) או חוסיין (Hosein) הוא במקורו פסטיבל אבל מוסלמי שהתערבב במסורות פגאניות והפך לחגיגה של מוזיקה, תהלוכות וריקודים. האירוע נחגג מדי שנה, במועדים משתנים בחודשים פברואר-מרץ. פגווה (Phagwa) הוא ראש השנה ההינדי, הנחגג בירח מלא של מרץ. דיוולי (Divali) הוא פסטיבל אורות הינדי, הנחגג לכבוד אלת השפע לקשמי, בסוף חודש אוקטובר.
חגיגת החגיגות, שפרסמה את האיים יותר מכל, היא הקרנבל הייחודי למקום, ובו מזיגה של תרבות קריבית, צרפתית ומעט ספרדית. הקרנבל מנוצל לצורך גיבוש תרבות לאומית כלל-טרינידדית ובניסיון לאחות את הקרעים. הקרנבל של טרינידד שומר, יותר מקרנבלים אחרים בסביבה, על הצביון הכאוטי של פעם. ביום השני לפנות בוקר, למשל, מורחים תושבי העיר בוץ וצבע על גופם ומשתוללים עד קצה גבול היכולת. שיאו של הקרנבל מגיע ביום השלישי, במארדיגרא, שבו מתקיימת ה"פינאלה", תחרות מסכמת של הכל.
אולם טרינידד הוא בשום פנים ואופן לא רק קרנבל. זהו אי מבותר, בצבע ירוק רענן, שמורדותיו הצפונים-מערביים גולשים בתלילות לחופים חוליים נהדרים. לאורך החוף כמה מפרצים חבויים, ומולם איונים קטנטנים, שם היער הטרופי מגיע עד לקו המים ממש.
ראשית, עיר הבירה Port of Spain, שנמצאת בצפון-מערב האי, יש בה משהו סוריאליסטי. ארכיטקטורה אנגלית ויקטוריאנית, בלב אזור טרופי. כדאי לבקר כאן במצודת סטולמאייר, הבנויה בסגנון בווארי ובקתדרלת השילוש הקדוש שנבנתה במאה ה-19. מומלץ גם לבקר בגנים הבוטניים המלכותיים, במוזיאון הלאומי ובגלריה לאמנות. אין להחמיץ ביקור בחופים של פורט אוף ספיין, ובהם מפרץ מראקאס. מעט צפונית לפורט אוף ספיין נמצא פארק גדול (Queenis Park Savannah), המשלב מבני ממשלה עם נופים פתוחים ושלל פרחים.
מבנים ויקטוריאניים בלב האזור הטרופי (צילום: דני גרשוני)
מחוץ לפורט אוף ספיין, יש באי מפלי מים נהדרים, אגם של אספלט ושמורות טבע עשירות במגוון עצום של ציפורים. סמלו של האי הוא מין מיוחד של מגלן בצבע כתום זוהר המכונה גם "מגלן האש".
דרומית-מזרחית לפורט אוף ספיין נמצאת ארימה, העיר השלישית בגודלה במדינה. מומלץ לבקר בה במוזיאון האינדיאני. כ-13 קילומטר צפונית מכאן נמצא מרכז הטבע אסה רייט (Asa Write Nature Centre), שמושך אליו חובבי עופות רבים. הנסיעה לאורך הכביש המערבי של האי (Western Main Rd) יפה
| לידיעת המטיילים |
|
| מתי להגיע? |
|
מרבית המטיילים בוחרים, במדה רבה של צדק, להגיע בתקופת הקרנבל, אז האיים עוברים לחיים אחרים. העולם המסודר יחסית, של עמל ששכר בצדו (בעיקר בטרינידד, לא בטובגו), נסוג בפני עולם כאוטי של צבע, מוסיקה, זלילה ומין. החסרונות המובהקים של התקופה הזאת היא החום הכבד, המחירים הגבוהים ומיעוט המים במפלים. חודש ספטמבר, שהינו חודש יבש יחסית באזור הקריבי, נחשב לאידיאלי מבחינה זו. |
|
|
|
|
במיוחד. לאורך הדרך נקודות עצירה, המאפשרות תצפית מרהיבה אל המפרצים והאיונים שממערב לאי.
ידוע במיוחד הוא אגם הזפת המיוחד לאי (Lake Pitch) - זהו לוע הפעור בחופו המערבי של האי, סמוך לסן פרננדו, ממנו מופרש אספלט נוזלי המתקרש לאיטו במשך הזמן. מדובר ב-400 דונמים של בריכת זפת טבעית המתחדשת דרך קבע ומשמשת כמקור הגדול ביותר בעולם לאספלט טבעי. כאתר תיירות הוא דומה יותר למגרש חנייה עצום ממדים.
צפונה לפורט אוף ספיין נמצאת העיר Chaguaramas, שמיקדה אליה את תשומת הלב העולמית, בשל טקס הכתרת מיס תבל, שהתקיימה כאן ב-1999. מצפון לעיר נמצאת בקעת Diego Martin וסמוך לה מפל Blue Basin. אפשר להפליג מכאן בסירה קטנה (הנקראת בפי המקומיים Pirogue), אל האי Gaspar Grande, לשוטט לחופיו ולבקר במערות Gasparee. הטיול למערות מרשים ויש לבצעו בליווי מדריך מקומי.
אחת החוויות המזומנות למטייל היא שייט ביערות המנגרובים של ביצות קארוני (Caroni Bird Sanctury). זוהי שמורת טבע ענקית - 150,000 דונם של ביצות ובהן חיים מינים שונים של עופות. מדי ערב מגיעים מגלני האש לחניית לילה. הם מתחילים להגיע בפרטים בודדים, אחר כך בקבוצות קטנות ולבסוף בלהקות ענק, עד שנרקמת לצמרות העצים הילה בוערת.
החוף המוצלח ביותר באי טרינידד הינו Praia Bay, שהינו מקום רחצה ושיזוף סביר למדי, אלא שאינו עומד בסטנדרטים של האיים הקריביים.
מחפשים חופים? סעו לטובגו (צילום: גילי חסקין)
לחובבי החופים מומלץ להפליג או לטוס עשר דקות בלבד אל האי טובגו, שמיוחד בחופים נפלאים, באווירה "זרוקה" להפליא ובקרנבל רחוב ססגוני ושמח.
בירת האי טובגו, הנמצאת בדרומו, היא העיר סקרבורו (Scarborough), אליה מגיעה המעבורת מטרינידד. מומלץ לבקר בגנים הבוטניים במצודת המלך ג'ורג' (Fort King George), שנבנתה ב-1779 ובמוזיאון המקומי שבו תצוגה מעניינת של ההיסטוריה המקומית, כולל קרמיקה פרה-קולומביאנית.
צפונית-מערבית לסקרבורו נמצא כפר הדייגים פלימות', ובו מצבת אבן מהמאה ה-18. מומלץ גם להפליג מכפר הדייגים Speyside אל האי הזעיר ליטל טובגו ("טובגו הקטנה"), שהוא גם שמורת טבע, הסמוך לחוף המזרחי של טובגו.
| עוד על האיים |
|
| ביטחון אישי |
|
שיעור הפשע בטרינידד וטובגו גבוה - 7.7 רציחות ל-10,000 איש, אך נמוך מזה שבארצות הברית. בעשור האחרון איימו עסקי הסמים לאיים על שלוות יושבי טרינידד. ב-1993 הסעירה את המדינה התנקשות בעיתונאי שהתמסר למלחמה בסמים. כמו אומות אחרות באיי הודו המערבית, גם טרינידד וטובגו מאוימת על ידי מגפת האיידס. אם כי שירותי הבריאות בטרינידד כשירים יותר מעמיתיהם באפריקה להתמודדות זאת. ישנו מתח גזעי בין שתי הקבוצות האתניות הנבדלות העיקריות, אך התפרצויות של ממש - נדירות. בעיר פורט אוף ספיין נחשפים התיירים לסכנה של שוד, במיוחד בתקופת הקרנבל. |
|
|
|
|
זהו אי מיוער שרוחבו כקילומטר וחצי, והוא מקום מושבם של עופות דורסים ושל ציפורי שיר רבות. חובבי הלכת יוכלו לטפס מ-Speyside אל פסגת הר Pigeon הגבוהה באי, המתנשאת לגובה של 1900 מ'.
אפשר וכדאי לנפוש מספר ימים בחופים המופלאים והנקיים של טובגו וליהנות משפע של מאכלים. החל מהרוטי ההודי ועד למאכלי ים, הפופולאריים כאן מאוד. הסרטנים ידועים בטיבם אך לעומת זאת הצדפות אינן מומלצות. האיים מפורסמים בפירות הטרופיים שלהם. בדוכנים ובמסעדות מציעים שפע אין סופי של מיצים משכרי חושים וגלידות משובחות באין סוף טעמים, הכל על טהרת הפירות.
לו הייתי מתבקש לבחור באחד משני האיים, מבלי לקחת בחשבון את הקרנבל, הייתי בוחר ללא שהיות בטובגו. הוא יותר נינוח מאשר טרינידד, פחות אלים, רווי פחות מתח בין גזעי ומאוכלס בתושבים ישנוניים או מסוממים למחצה, שכובע רחב שוליים שמוטי על מצחם, סיגר כבוי למחצה בזווית פיהם, פחית בירה בידם והם מתנדנדים קלות על ערסל ומתלבטים קשות בשאלה אם להטיל את החכה אל הים, או להמשיך ולהתנדנד על גבי הערסל.
