30 שנה למותו של אדי בן דרור: כך הכל התחיל
הוא היחיד בישראל ואולי בעולם כולו שעל שמו קרוי כרטיס. ולא סתם כרטיס, אלא כרטיס תורם אברים. בדיוק היום לפני 30 שנה נפטר אָדי בן דרור, האיש שבזכות חזונו ניצלו חייהם של אלפי אנשים בישראל. גדי היה נער בן 17 כשאחיו הנערץ אָדי חלה במחלת כליות ונזקק להשתלה. לאחר שמת, מילאו הוא והוריו את צוואתו והחלו להחתים אנשים על כרטיסי תורם אברים. כך זה החל
כבר חתמתם על כרטיס אָדי? היום (ד') לפני 30 שנה נפטר אָדי בן דרור, לאחר שלא נמצא לו תורם כליה שתתאים לגופו. מיד לאחר מותו החלו הוריו ואחיו הצעיר להגשים הלכה למעשה את צוואתו האחרונה - והקימו את אגודת אָדי, הגוף הראשון בישראל שעסק בהחתמת אנשים על כרטיסי תורם אברים.
"יש לי זיכרונות מגיל מאוד צעיר". פותח גדי בן דרור, יו"ר אגודת אָדי, במונולוג אודות אחיו הנערץ אָדי, החקלאי שעבד במשק המשפחתי, "בתור נער הוא היה לוקח אותי תמיד לעבוד איתו בחקלאות. היה לו מין ג'יפ כזה ישן, הוא היה נוסע בשדה לפתוח ולסגור את ברזי המים ונתן לי לנהוג בג'יפ בשדות בלילה. הייתי מאוד קרוב אליו".
גדי היה נער בן 17 כשָאדי חלה במחלת כליות ונזקק להשתלת כליה. מידי יום ישב שעות לצד אחיו והפעיל את מכונת הדיאליזה הביתית שהאריכה את חייו בהמתנה להשתלה. "הוא לא שידר מצוקה בזמן שהוא היה חולה. הוא כל הזמן חש שהוא הולך לקראת החלמה". נזכר גדי.
"ראינו את רצונו כצוואתו". אדי בן דרור ז"ל
במהלך ההמתנה, פעמיים הוזעק אָדי לבית החולים במטרה לקבל כליה ופעמיים סרבו המשפחות מהצד השני לתרום. בפעם השלישית זה קרה. בשבועיים הראשונים לאחר ההשתלה נראה היה שהסיוט נגמר, הכליה נקלטת ואָדי חוזר לעצמו. אך לאחר שבועיים החל הגוף לדחות את הכליה והיה צורך להוציאה מהגוף. אָדי חזר לדיאליזה.
מילותיו האחרונות של אָדי הופכות למציאות
משפחת בן דרור המשיכה לחכות לסיבוב הבא באמונה שהשתלת כליה תציל את אָדי, "גם כשהוציאו לו את הכליה לא חשבנו שהסוף קרוב כי אנחנו היינו כל הזמן בצפייה שאו-טו-טו נגיע לתרומה, לכליה, ואָדי ייצא מהמחלה ונוכל לחזור לחיים נורמאליים. החיים בדיאליזה היו חיים של גיהינום. אתה לא יכול לשתות מים, אם אתה מאוד צמא אתה לוקח קוביית קרח ושם אותה בפה", נזכר גדי.
באותם שבועיים שאחרי ההשתלה שיתף אָדי את קרוביו בחזונו – הקמת אגודה שבדומה למקומות אחרים בעולם, תחתים את האזרחים על כרטיסי תורם. "ראינו את רצונו כצוואתו וביום השלושים למותו, נערכו בחירות לרשויות המקומיות בפתח-תקווה, הקמנו דוכני החתמה בכל הקלפיות וזה היה אות הפתיחה להקמת האגודה", משחזר גדי את הימים הראשונים של החתמת כרטיסי תורם אברים בישראל.
"גם אם אני רוצה אני לא יכול להיפרד מהנושא הזה". גדי בן דרור
"זה כל מה שעניין את הורי בתקופה ההיא ורק בזה הם היו שקועים. הם היו נוסעים לסוף העולם, לכל מיני קיבוצים נידחים, סוחבים איתם רופאים להרצאה, אפילו אם הקהל היה מורכז מ-3-4 אנשים. זה היה, להערכתי, איזשהו קרש הצלה שבו הם החזיקו כדי לא לשקוע, זה נתן להם איזו מטרה בחיים מול התחושה שכאילו היה זה מוות סתמי", אומר גדי.
עם הקמת האגודה שנשאה את שם אחיו מונה גדי בן דרור לאחראי על הצד הלוגיסטי. "פעילות האגודה רוכזה בבית בו אָדי התגורר. הקמתי מערך שלם של בני נוער מתנדבים, במסגרת המחויבות האישית. הם הדפיסו את הכרטיסים, הכינו את המעטפות ושלחו אותן לחותמים".
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
לצד חוגי הבית, הקמת דוכני החתמה באירועים מזדמנים, פרסום בעיתונים ושליחת טפסי החתמה חזרה אל החותמים במטרה שיחתימו את קרוביהם, צורף טופס החתימה אל מסמכי חידוש רישיון הנהיגה. מהלכים אלה הניבו אמנם מאות אלפי חתימות על כרטיס אדי, אבל גם מעמסה שמשפחת בן דרור גילתה כי קשה לה להמשיך ולהתמודד עימה. בשנת 1993 נענתה המשפחה להצעת משרד הבריאות והעבירה את פעילות הנפקת הכרטיסים למרכז הלאומי להשתלות שקם באותה השנה.
בין המרכז הלאומי להשתלות ובין אגודת אָדי אין קשר למעט שיתופי פעולה שונים. המרכז הלאומי להשתלות פועל בתוך משרד הבריאות ועובדיו הינם עובדי מדינה, בעוד שאגודת אָדי מתוקצבת אך ורק מתרומות ועובדיה מתנדבים.
לדברי גדי בשנים הראשונות להקמתו של מרכז ההשתלות, דעכה פעילות האגודה ובמקביל לא נרשם גידול במספר החותמים שעמד על 20-25 אלף בשנה ובמספר ההסכמות שעמד על 35-40 אחוז.
חוזר לנהל את אגודת אָדי
בשנת 2003 החליט ליטול את המושכות לידיו והחל לנהל את ענייני אגודת אדי. מאז הקים מערך מתנדבים רחב המפעיל דוכני החתמה ברחבי הארץ לצד קיום הרצאות בבתי הספר התיכוניים ומתוך תיקווה שיאפשרו להם להרצות גם בפני חיילים. עוד הוקם מרכז סיוע משפטי למשפחות התורמים ובעתיד מתוכננות לקום קבוצות תמיכה למשפחות וגולת הכותרת - אתר הנצחה לתורמים בחורשה שיועדה לכך במושב נווה ירק.
בשנים האחרונות חילקה אגודת אָדי כספים למשפחות שתרמו את אברי יקיריהן ונקלעו למצוקה. "הרגשתי נפלא עם זה שנתתי למשפחות עזרה". אומר גדי ומספר על אישה שתרמה את אברי בעלה שהיה המפרנס היחיד לה ול-4 ילדיהם ומשנפטר לא יכלה לעמוד בתשלומי שכר הדירה. במקרה אחר סייע לאם חד הורית לתינוק, צעירה בת 24 שעבדה בבוקר כחדרנית במלון ובערב למדה הנהלת חשבונות. את אבריו של אביה, קרובה היחידי שגידל את ילדה, תרמה ללא היסוס. ובמקרה נוסף נזכר גדי באב פלשתיני לילד בן 11 מג'נין שנהרג בידי חיילי צה"ל. אברי האב נתרמו בהסכמת המשפחה וחמישה ישראלים ניצלו כתוצאה מתרומות האברים. מלבד כסף העבירה האגודה גם כלי נגינה לקונסרבטוריון שעתיד לקום ע"ש בנו של ההרוג. "אני חושב שמשפחה שניצבת בפני הדילמה לתרום או לא, ותדע שהמדינה נותנת לה הכרת תודה משמעותית, חלק גדול מהמשפחות המתלבטות יגידו כן", מסכם גדי.
אז מה מניע את גדי, האם מדובר במפעל הנצחה לאח נערץ או בתרומה לחברה? גדי לא מהסס, "זה מזמן הפך להיות משהו ערכי של תרומה לחברה ולא נושא של הנצחה. אני מתעסק עם זה מגיל 17 וזה נכנס לי לדם, גם אם אני רוצה אני לא יכול להיפרד מהנושא הזה".
היום נערך טקס אזכרה לאדי ולציון מפעל חייהם של הוריו, דבורה ושמואל בן דרור במעמד שר הבריאות לשעבר דני נווה ובהשתתפות בני משפחה, חברים, נציגי משפחות תורמות אברים ומושתלים, נציגי אגודת אדי, משרד הבריאות והמרכז הלאומי להשתלות
