הומור שחור

הקומיקאי ג'ק בלאק הגיע לפסטיבל קאן האחרון בעיתוי קצת מביך מבחינתו: רגע לפני בואו, הוא גילה בתוכנית טלוויזיה שאנג'לינה ג'ולי, חברתו לצוות הדיבוב של סרט האנימציה "קונג פו פנדה", חובקת תאומים. העובדה הזאת נשמרה בסוד כמוס, עד שבלאק חשף אותה בטעות.

"אנג'לינה לא כעסה עלי", הוא התעקש כשנפגשנו בעיצומו של הפסטיבל. "אני חושב שהיא אפילו חשה הקלה שהחתול יצא מהשק. היא אפילו הודתה לי, וכך גם בראד. הוא אפילו שלח לי פרחים. סתאאם. הוא אמנם לא שלח לי פרחים, אבל אני לא חושב שהיו 'הארד-פילינגס' כלפי. להיפך, הם בוודאי יקראו להם על שמי: ג'ק וג'קלין".

בלאק עם בן סטילר ב"רעם טרופי". הופתע לגלות את כישוריו עם הרובה

כמו שבוודאי שמתם לב, בלאק הוא מצחיקן כפייתי. "אני חש לחץ שאנשים מצפים ממני להיות מצחיק כל הזמן", הוא מודה. "בדרך כלל, בטעות אני אכן מצחיק. הכי טוב, כשהדברים יוצאים ממני בלי לחץ. בסך הכל, אני אוהב לגרום לאנשים לצחוק".

במהלך פגישתנו הוא כל הזמן מתחכם, עושה קולות ועוויתות, מתמזמז עם המילים וההברות. לפעמים זה משעשע וחביב, ולעתים מתיש ומייגע. רוצים דוגמאות? בבקשה: "זה היה קשה עבורי לגלם את הדמות בסרט 'רעם טרופי'. בשביל הסרט הזה הפכתי לעתים ליאק בהריון". בלאק גם נע בין מצבי רוח קיצוניים. "עכשיו אתה רואה אותי כמו שאני באמת – מלנכולי", הוא אומר, ומתחיל לשחק בלשונו עם המילה מלנכולי.

חוקי הג'ונגל

"רעם טרופי", שרועם עכשיו על מסכי הקולנוע בישראל, הוא קומדיה פרועה, לעיתים מצחיקה, נטולת עכבות שחפה משמץ תקינות פוליטית. ביים אותה בן סטילר, שגם מככב לצד רוברט דאוני ג'וניור ובלאק. "זהו סרט שעוסק פשוט בהוליווד", מאבחן בלאק.

"אני משחק קומיקאי המככב בסרטי נפיחות – טיפוס בעייתי, עושה צרות, מחומצן, שסובל מבעיות עודף משקל, וכמובן שהיה לי קשה לגלם תפקיד כזה. הקומיקאי הזה משתתף בצילומי סרט על מלחמת וייטנאם. תוך כדי ההפקה, הוא וחבריו נקלעים בטעות לעימות עם יצרני סמים בג'ונגלים של המזרח הרחוק. ומכיוון שאנחנו השחקנים האמריקאים לא אינטליגנטים במיוחד, אנחנו חושבים שהעימות הזה הוא חלק מעלילת הסרט בהשתתפותנו וממשיכים לשחק. בחיים לא יריתי ברובה, והופתעתי לגלות עד כמה אני טוב בזה".

בכלל בלאק מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. "זה סרט די מדהים ובן עשה עבודה נפלאה. התסריט היה כל כך מצחיק, שהרגשתי שאני חייב לעשות את הסרט הזה".

זאת לא הפעם הראשונה שאתם משתפים פעולה.

"זה נכון. בן נתן לי מספר הזדמנויות נהדרות בתחילת הקריירה שלי, הרבה לפני שהתפרסמתי. הוא ממש עזר לי. אנחנו אוהבים אותו סוג של הומור, וצוחקים מאותם דברים. הוא רק קצת יותר פיכח ומהיר ממני. מכיוון שהוא שחקן, הוא יודע איך לביים ולהתנהג עם שחקנים".

כדרך הטבע

בקיץ האחרון שמענו את בלאק הדשן בעל כושר ההמצאה המילולי עושה קולות בסרט האנימציה "קונג פו פנדה". הוא תרם את קולו לדמות הראשית - דב פנדה עצל החי בסין ולא מעוניין להשתלב בעסק האיטריות המשפחתי. בסופו של דבר, הוא הופך לגיבור בעל כורחו, ונבחר להיות מי שיילחם נגד האויבים המאיימים על שלום תושבי העמק בו הוא גדל.

"קונג פו פנדה". הרגיש לו טבעי

"זה היה קל מאוד לגלם פנדה", הוא מכריז. "זה היה טבעי. הרגשתי כאילו אני מגלם את עצמי. אתה יודע למה אנשים אוהבים פנדות? אוהבים אותם בגלל הניגודיות שלהן: השחור והלבן, היין והיאנג. יש משהו מאוד נעים במראה ובהופעה שלהם. הן נראות מאוד מעוצבות ולא אמיתיות. בכלל נהניתי לעשות סרט אנימציה. זאת עבודה הרבה יותר רגועה וכייפית. אתה לא מחויב ללוחות זמנים קפדניים ולחוצים ולא צריך להתאפר, להסתפר וללבוש תלבושות".

אז מה העבודה על "קונג פו פנדה" כן דרשה ממך?

"הייתי צריך לאמץ את קולי וגרוני עם המון צרחות ושאגות. נדרשתי גם להפעיל את השרירים שלי בשביל הפעלולים המסוכנים ותרגילי הקארטה. סתאאם".

העובדה שהפכת לאב השפיעה על ההחלטה שלך לעשות סרט מצויר לילדים?

"לאחרונה כשאני מסתכל בדברים בטלוויזיה, אני אומר לעצמי: 'השפה שם מאוד בעייתית ובוטה'. בעבר לא הייתי אומר דברים כאלה. מתברר שהאבהות שינתה אותי. מאז שהפכתי לאב, נהייתי רך יותר".

בזמן העבודה עם אנג'לינה חלקתם יחד סודות, עצות וסיפורי תינוקות?

"היא נתנה לי עצות מכיוון שהיא ידעה שאני הולך להפוך לאב בשנית. אני לא מבין למה כל הזמן מתעסקים עם הילדים שלה. למישהו איכפת מהתינוק החדש שלי?", הוא מתחיל לצעוק. "חששתי שבני הבכור עלול לקנא בגלל התינוק החדש.

ואנג'לינה הציעה שאעשה מסיבה לילד הבכור, אתן לו מתנות ואכריז: 'מזל טוב, יש לך אח קטן'. חשבתי שזה רעיון מעניין".

בלאק נולד בסנטה מוניקה, קליפורניה, לפני 39 שנה. הוריו היו מדענים בתחום החלל. אמו יהודיה, אביו התגייר למענה, והוא חגג את חגי ישראל. הוריו התגרשו, ובלאק בן ה-10 העדיף לעבור לגור עם אביו. הוא למד משחק באוניברסיטה, שם נתקל בטים רובינס שלקח אותו לסרטו "בוב רוברטס" (1992). במהלך השנים שחלפו, הוא ביסס את מעמדו עם תפקידים ב"נאמנות גבוהה", "קינג קונג", "בית ספר לרוק" הפולחני, "הפנטזיה של האל" ו"קדימה, תריץ אחורה" של מישל גונדרי. במקביל הוא מתחזק להקת רוק פעילה ובועטת (הוא מעריץ מושבע של מוזיקת מטאל משנות ה-70 וה-80).

לא מעט קומיקאים, כמו ג'ים קארי ורובין ויליאמס, מנסים את כוחם גם בתחום הדרמטי. אתה זומם ללכת בעקבותיהם?

"הו, כן. אני תמיד רוצה למתוח גבולות וגדלים ורגשות וצורות... אני בהחלט פתוח לרעיון הזה. בכלל אני אוהב לערבב ולעשות כל מיני סוגי פרויקטים, ממש כמו שאני מגוון ארוחות ומאכלים. אני למשל אוהב צ'יזבורגר, זה המאכל האהוב עלי ביותר, אבל אני לא יכול לאכול אותו כל ארוחה - הוא ימאס עלי ולא אוכל לאכול אותו יותר".

מי מודל החיקוי שלך, המנטור שלך?

"אף פעם לא היה לי כזה. אני עדיין מחפש אחד. היו לי כמה מורים טובים שלימדו אותי את חשיבות הפאן ונטלתי את חוכמת המשחק מכל מיני אנשים, מליצנים איטלקיים ועד אמני קונג פו".

איזה קולגה שלך אתה מעריך?

"אני מעריך את סשה ברון כהן, הוא נמנה על האנשים שמשנים כיום את פני הקומדיה, ולא נרתע מעיסוק בנושאים רגישים כמו גזענות, הומופוביה ופוליטיקה בצורה מאוד מצחיקה. סשה ואנשים כמו ג'אד אפאטו אחראים לשינויים האלה".

יש לך שאיפות בימוי?

"בשלב זה של חיי, אין לי יומרות ושאיפות להיות במאי. אבל אני בהחלט נהנה לכתוב ולהפיק דברים".

איך אתה מתמודד עם הפרסום וכל תופעות הלוואי של הסלבריטאות? יש לי תחושה שהתהילה לא תמיד נוחה לך.

"אני רציתי להיות מפורסם ואני מחבב את התהילה. הדבר היחידי שאני מתגעגע אליו זה האנונימיות. אנשים כל הזמן מתבוננים בי ועוקבים אחרי, ולפעמים בא לי להסתובב חופשי בתור מישהו אנונימי, להתבונן באנשים ולבחון אותם. חוששני שאני לא יכול לעשות זאת יותר מבלי להתחפש. שמעתי שבראד פיט לובש לפעמים פאה מיוחדת שנראית אמיתית, וכך הוא מסתובב מבלי שיבחינו בו. אני רק צריך להשיג פאה שכזאת, וסוף סוף אהיה מאושר".