זה לא בדיוק חידוש, ובעולם אנחנו כבר רואים יותר ויותר בקבוקי פלסטיק PET שמשמשים לבירה, אבל בישראל זה עדיין בחזקת חדשות: בירה "לבנה" בבקבוקי פלסטיק.
כבר הרבה זמן אנחנו רגילים לבקבוקי ליטר וחצי של בירה שחורה, אבל משום מה משוכנעים שועי הבירה המקומיים שבירה לבנה בבקבוקים כאלה תפחיד
את הצרכנים - משהו דומה לשאלת פקקי ההברגה של עולם היין. אני לא כל כך מבין את החשש: ה-PET לא פוגע בבירה והוא מאוד עמיד. לא צריכה להיות בעיה גדולה להסביר את העניין הזה בהתחשב בכך שאנחנו שותים מבקבוקים כאלה מים מינרליים, שאמורים להיות חפים מכל שביב טעם או ארומה מלאכותיים, ולוגמים קולה עתירת חומצה פוספורית - "מאכלת" כביכול. אז דווקא בירה לא יכולה לשהות ולהשתות מהבקבוקים האלה? זו סתם שמרנות שיווקית בעיני.
אמנם גם בקבוקי הפלסטיק בעייתיים למחזור, מכיוון שהם מכילים צבע (כמו בקבוקי המים המינרליים התכולים, עניין שרק מעטים מזכירים), אבל הם בכל זאת עדיפים על בקבוקי הזכוכית: משקלם נמוך יותר - ולכן ההובלה זולה יותר, הם דורשים פחות מים וקיטור לחיטוי ואפילו יש להם יתרונות שיווקיים, כיוון שאת הפלסטיק אפשר לעבד לצורות שונות בנפחים שונים, ולתת לבקבוקים זהות שונה על המדף.
ולמה אני נדרש לעניין הפעוט הזה? כיוון שבימים אלה נוחתות על מדפינו שתי בירות חדשות, שמגיעות מגרמניה, נתונות בבקבוקי PET של חצי ליטר. אלא שדווקא שתי הסנוניות המבשרות את בוא ה-PET עלולות להוציא שם רע לכל העניין.
ה"פוסולסקי" למשל, מגיעה בשתי אריזות: בתווית ירוקה ובתווית אדומה. הבדלי הטעם קטנים ביותר, אם בכלל קיימים, ובכל מקרה מדובר בבירות פשוטות, קלות לשתיה שלא מזכירות בירות גרמניות. ריכוז האלכוהול בשתי הבירות הוא 3.7% ודבר זה מאפשר יבוא בעלות נמוכה יחסית.
אם אין טעם, אז איפה היתרונות? קודם כל במחיר - חצי ליטר במחיר רשמי של 4.5 שקלים. שנית, בנוחות הסגירה של הבקבוק (פקק מתברג), ושלישית - בכל זאת - בירה קלה. לא חייבים להשתכר בכל פעם שפותחים את הפה, ואם רוצים משהו באמת קל לצהריים, הבירות האלה מספיק טובות.
לסיום, המלצה קלה מעולם היין: נכון, היין הזה כבר בשוק כמה וכמה זמן, אבל רק עכשיו "גיליתי" אותו. מוטב מאוחר מאשר אף פעם, כיוון שמדובר ביין חביב להפליא, במחיר חביב עוד יותר. סוביניון בלאן שעשוי בצרפת על ידי צוות של ייננים ניו-זילנדים ולכן נושא את השם "Kiwi", או לפחות זה היה התירוץ של היצרן. בניו זילנד איימו לתבוע אותו על השימוש במונח הכל כך ניו זילנדי, בטענה שזו הטעיה: "אנשים עוד יחשבו שמדובר ביין ניו זילנדי, ויגלו שמדובר באיזה סוביניון בלאן צרפתי" אמרו אנשי מרלבורו. "סמכו על הצרפתים: אם אנחנו היינו עושים תרגיל כזה, כבר היו לוקחים אותנו לבית משפט לפני שהרגליים שלנו היו נוגעות באדמה" (תודה לפיטר מיי עבור הציטוט).
זה היה ב-2001, עשר שנים אחרי שהצרפתים הצליחו למנוע מיינני ניו זילנד להמשיך ולייצר "שמפניה". יכול להיות שהעלבון עדיין צרב, ואולי לא. בכל אופן, היין התפרסם, ובזכות עצמו: ב-40 שקלים לערך, אתם מקבלים יופי של סוביניון בלאן. יין פשוט, מאוזן מאוד, שיש בו באמת "גוון" ניו זילנדי באף, לצד פרחוניות שאיננה מהצד ההוא. בפה הוא חומצי למדי, מלא תפוחים ירוקים ומעט מתיקות. משהו שהופך אותו ל"חצי יבש" על גבי התווית, אבל הוא "כיבש", במקרה הטוב. מי שמחפש ניו זילנד מוזמן לפנות למקור, כיוון שזה "לא זה". אבל אם אתם מחפשים יין שבמושגים ישראליים שווה את מחירו, אזי היין הזה בהחלט "זה".
פקק הברגה, כיאה ליינות ניו זילנדים, סליחה - צרפתיים - נוח ושימושי. היין מתאים מאוד לארוחות קלות, לפיקניקים, לאוכל תאי ולגבינות עזים צעירות. ללא ציון שנת בציר, רק 12% אלכוהול (14/20).
שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק
".
