שתף קטע נבחר

המחתרות הופכות לארגוני טרור

לפניכם מסמך היסטורי חשוב. ב-20 בספטמבר 1948, שלושה ימים לאחר רצח הרוזן פולקה ברנדוט, הכריזה הממשלה הזמנית על מחתרת הלח"י והארגון "חזית המולדת" כעל ארגוני טרור. מסמכים מהתערוכה "כחול על גבי לבן": כתבה ראשונה בסדרה

התערוכה "כחול על גבי לבן", שתיפתח ב-7 באוקטובר במוזיאון ישראל, מזמינה את המבקרים להתבונן במסמכים מקוריים, יחידים במינם ונדירים בתולדות מדינת ישראל, לרגל חגיגות 60 שנות עצמאות למדינה. רוב המסמכים המוצגים בה הם מאוצרות גנזך המדינה, הארכיון הממלכתי של מדינת ישראל. אנציקלופדיה ynet תלווה את התערוכה ותציג כמה מן המסמכים המוצגים בה ובעיקר את הסיפורים המרתקים מאחוריהם.

 

אנשי מחתרת או טירוריסטים?

לפניכם נוסח תזכיר, עליו חתם מזכיר הממשלה הזמנית, זאב שרף, ב-20 בספטמבר 1948:

 

"לצורך ועניין של תקנה 8 לתקנות שעת חירום – מניעת טרור - תש"ח – 1948, החליטה הממשלה הזמנית להכריז ומכריזה בזה שחבר האנשים הידוע בשם 'לוחמי חירות ישראל' וחבר האנשים הקורא לעצמו בשם 'חזית המולדת', הנם ארגונים טרוריסטיים".

 


מתוך התערוכה "כחול על גבי לבן - מסמכים חשובים בתולדות מדינת ישראל", מוזיאון ישראל (המסמך באדיבות גנזך המדינה)

 

הפקודה הקצרה הזו, שימשה אות לשירותי הביטחון של המדינה שזה עתה קמה, להתחיל לפעול נגד חברי המחתרת היהודית לח"י, שלקחו באותם ימים חלק פעיל במאבק לביסוס קיומה של המדינה. שלושה ימים לפני כן התרחש האירוע ששימש עילה להכרזה על לח"י כעל ארגון טרור שיש להילחם בו.

 

ב-17 בספטמבר, בשעה 5 אחר הצהרים, עברה שיירה ובה 3 מכוניות בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי שבירושלים. במכונית האמצעית ישב הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, שליח האו"ם למזרח התיכון. ברנדוט, נצר למשפחת המלוכה השבדית, היה ממונה מטעם האו"ם על ניסוח הסכם שיביא את מלחמת העצמאות לסיומה. הצעת הפשרה שלו לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי, היתה שונה מתוכנית החלוקה ועיקרה היה יסוד שתי מדינות כשהמדינה הערבית כוללת את עבר הירדן המזרחי ואת הגדה המערבית לרבות ירושלים. תוכנית ברנדוט עוררה התנגדות מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל. עבור מספר אנשים, שהיוו את הסמן הימני בפוליטיקה הישראלית של אז, הצעה זאת היוותה עילה לחיסולו של המתווך השבדי.

 


איסר הלפרין (לימים הראל) ודוד בן-גוריון. ראו ברצח ברנדוט איום על ריבונותה של הממשלה הזמנית (צילום: דוד רובינגר)

 

כאשר הגיעה שיירתו של ברנדוט לפינת הרחובות הפלמ"ח-הגדוד העברי, גילו הנוסעים כי ג'יפ צבאי חוסם את הדרך. מהג'יפ יצאו שלושה מתנקשים וריססו את מכוניתו של ברנדוט בתת-מקלע מסוג "שמייסר". ברנדוט והאיש שישב לצידו, צרפתי בשם אנדריי סארו, נהרגו. 

 

מדינה אחת, ריבונות אחת

ההודעה על ההתנקשות בנציג האו"ם הגיעה כעבור שעה קלה לתל אביב, שם ניהל דוד בן-גוריון את ישיבת הממשלה הזמנית. באותו זמן, הופצו בירושלים כרוזים, בהם נטל על עצמו ארגון שכינה עצמו "חזית המולדת" את האחריות להתנקשות. הבחירה באזור ירושלים כזירת הפעולה לא היתה מקרית, שכן על פי פרשנותם טענו אנשי המחתרות כי ירושלים אשר לא נכללה בתחום המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, אינה נמצאת תחת ריבונות מדינת ישראל ולכן פעולתם בה יכולה להימשך.

 

על אף השמועות כי "חזית המולדת" הורכבה מפעילי לח"י שפרשו מהארגון, החליט בן-גוריון להוציא מחוץ לחוק הן את "חזית המולדת" והן את הלח"י. יש שטענו כי בן-גוריון נהג במקרה זה כאופורטוניסט מושלם וניצל את המעשה הקיצוני על מנת לחסל אחת ולתמיד את ארגוני הימין שאיימו על ריבונותה של הממשלה הזמנית, שנשלטה על ידי נציגי מפא"י ויוצאי ה"הגנה". אך גם ללא הסבר זה, ניתן להבין מדוע חש בן-גוריון כי ההתנקשות בברנדוט מהווה איום על המדינה שבדרך. נכונותו ויכולתו של ארגון ימני קיצוני להוציא לפועל פעולה כזו, ללא כל תיאום עם הממשלה הזמנית או עם צה"ל, היוו רמז עבה לנכונותם של אנשי המחתרות להיאבק על מטרותיהם כנגד הממסד המתהווה.

 

ההתמודדות עם אנשי הלח"י הוטלה על ארגון שהוקם באותם ימים ונקרא "מחץ". הארגון, והעומד בראשו איסר הלפרין (הראל), היה אמון על סיכול פעילותם של ארגוני הפורשים (אנשי אצ"ל ולח"י שלא קיבלו את מרות הממשלה) והקומוניסטים. לימים שינה הארגון את שמו לש"ב (שירות הביטחון) ואחר כך לשב"כ.

 

קבלן הביצוע של איסר הלפרין היה מפקד חטיבת ירושלים באותם ימים, סא"ל משה דיין. תחת פיקודם פשט צה"ל על מפקדות לח"י ואצ"ל בירושלים ועל מחסני תחמושת של הארגונים. מכיוון שירושלים הייתה מנותקת ממדינת ישראל בשלב הזה של מלחמת העצמאות, היא נותרה המעוז האחרון בו פעלו אותן מחתרות ופעולה זו הייתה מכת מוות עבורן.

 

המעורבים ברצח, על אף שזהותם הייתה ידועה לממשלה, לא הועמדו לדין. כעבור שנים, הודו שניים מתוך ארבעת המתנקשים, יהושע כהן ומשולם מקובר, בחלקם בהתנקשות וחשפו את זהותו של מתנקש שלישי, יצחק בן-משה, שנפטר עד אז. יהושע כהן אפילו הפך לימים לאחד ממקורביו של בן-גוריון. כהן היה ממייסדי קיבוץ שדה בוקר, בו התגורר ראש הממשלה הראשון לאחר פרישתו מתפקידו, ושימש כמנהל עזבונו של בן-גוריון לאחר מותו. אך למרות היד הרכה שנקטה המדינה עם המתנקשים, פעולותיו של איסר הלפרין לאחר ההכרזה על המחתרות כארגוני טרור הפכו את ההתנקשות ברוזן ברנדוט לאקורד הסיום של תקופת המחתרות. הלח"י והאצ"ל (שספג מכה קשה עם אירועי אלטלנה)  בעקבות פעולות "מחץ" התפרקו גם באיזור ירושלים, וכל ארגון שניסה מאז לבצע פעולה צבאית ללא הסכמתו של ראש הממשלה, הוגדר כארגון טרור.

 

מבחינה זו, ניתן לראות בפקודה הקצרה המופיעה כאן, את אחד הרגעים המכוננים של הריבונות הישראלית. אין בה את ההוד וההדר של הכרזת העצמאות, אך יש בה מימוש של מרכיב מהותי במושג הריבונות. המתנקשים פעלו כפי שהיו רגילים לפעול עד אז. סימנו מטרה שהייתה לגיטימית לפי השקפתם ותקפו. תגובתה של המשלה הזמנית קבעה שמעתה השתנו כללי המשחק, ישנה ממשלה ורק האמצעים האלימים שהיא מחליטה על הפעלתם מהווים אלימות לגיטימית.

 

מחר: מה היה לבן גוריון נגד אמנים?

 


 

אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

 

                             לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet 


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרוזן פולקה ברנדוט
צילום: אורון צבי, באדיבות הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית
צילום: לע"מ
איסר הראל, מייסד ארגון "מחץ", לימים השב"כ
צילום: לע"מ
לאתר מוזיאון ישראל
מומלצים