ניקולא פארג הוא הסופר הכי יפה בצרפת. הוא כמובן לא מתעסק בזה, אבל הנשים הצרפתיות, הידועות בחיבתן לגברים שהם גם יפים וגם אינטלקטואלים ,לא מרפות ממנו. גם גברים מתעסקים בו, בצד האינטלקטואלי כמובן. אחד כזה למשל הוא הסופר פיליפ סולרס, בעלה של ג'וליה קריסטבה, שכתב על ספרו "הייתי מאחורייך", שיצא עתה בעברית בהוצאת בבל: "איש מעולם לא היטיב לתאר בסגנון מרומם כל כך ותוסס את החריצים העמוקים של מלחמת המינים ואת הניכור הגברי של תקופתנו, זה של גברים בני 30 שדומה כי האמהות שלהם עיוותו להם את השרירים".
בראיון מיוחד ל-ynet מודה פארג שהוא מאוד מוחמא אבל נשמע מעט מסויג: "אני לא בטוח שאני חי בשלום עם ההגדרה הזו. מה שאני מתעסק בו הוא לא מלחמה בין המינים, לפחות לא בעיניי, אלא אולי להפך". בכל מקרה, מה שהוא מתעסק בו מאוד רלבנטי גם לקורא הישראלי, ובכלל לכל קורא על פני הגלובוס. פארג כותב בנשימה עצורה מונולוג חושפני, כנה באופן בלתי רגיל על גבר בן שלושים שפוגש סטודנטית איטלקייה, אחרי שהוא שבור ורצוץ ממערכת נישואין כושלת. הספר נפתח במשפט: "בגיל שלושים חטפתי את החיים בפרצוף, רק אז הפסקתי להתייחס לעצמי כמלך העולם והפכתי לאדם בוגר כמו כולם".
פארג. "הפסקתי להתייחס לעצמי כמלך העולם"
אז איך זה לחטוף את החיים בפרצוף בגיל 30?
"זה כואב, אבל הכרחי. כמו הגיבור בספר גם אני חטפתי אותם. התגרשתי לפני ארבע שנים ואחרי מספר מערכות יחסים אני חי עכשיו עם אישה שאני אוהב ורוצה להתחתן איתה. הגירושים לא גרמו לי להתנגד לנישואין כאקסיומה. אני חושב שיש לנישואין משמעות ברגע שאתה מרגיש אהבה ועושה אהבה ומדבר מילים של אהבה וחי חיי אהבה עם מישהי, ואתה מרגיש שזה עדיין לא מספיק משקף את רגשותייך".
מדוע בחרת לכתוב אוטוביוגרפיה מלאה ולא לשחק קצת עם העובדות?
"בהתחלה, אחרי הגרסה הראשונה, אכן הרגשתי מאוד חשוף ועירום וחשתי גם שאני בוגד באשתי לשעבר כשאני מפרסם את כל ההתרחשויות הקשורות אליה. כתבתי גם את הספר מאוד מהר, בלי לחשוב, כתבתי אותו מהבטן, לא מהראש. בכל זאת, ברגע שהחלטתי, לקחתי אחריות מלאה על הבחירה שלי ולא ניסיתי להתחמק או לברוח מכל מבוכה אפשרית. למעשה, בחרתי בדרך הזו כדי להתמודד עם הסיפור שלי, כדי לנסות להקל על הכאב ועל האובססיה, וזה גם אתגר מעניין עבור סופר להיות הכי אמיתי וכנה, ולהתמודד עם דברים שבדרך כלל לא מתמודדים איתם".
הגיבור בספר בוגד באשתו אבל איכשהו מצליח לטשטש את זה, כשהסיפור בעצם מתחיל מהבגידה שלה. עשית פה חתיכת מניפולציה, לא?
"ברור שעשיתי מניפולציה והדובר בספר מודה בזה, האם זה לא 100 אחוז אשמה כשאתה מנסה להצדיק את עצמך, גם אם אתה יודע שאתה בעצמך קורבן?"
כאמור, הוגדרת כמי שהיטיב לתאר את מלחמת המינים, מה בעצם המסר המיני המרכזי בספר?
"מבחינתי המסר הוא שלא משנה אם אתה גבר או אישה, אל תיכנס למערכת יחסים בה אתה לא מרגיש שאתה לגמרי עצמך. האהבה אמנם היא דבר חזק, אבל שקרים הם דבר חזק יותר".
עוד כחודשיים בערך יגיע פארג' לראשונה בחייו לישראל, להשתתף בפסטיבל ספרותי בירושלים. בכלל, בתקופה הקרובה יתייצבו כאן המון סופרים צרפתיים לאי אילו פסטיבלים. כידוע, סוכות זו עונת הפסטיבלים. בין אלו שיגיעו: מישל לה בריס וז'אן רואו.
יש משמעות מיוחדת לכך שמתרגמים אותך לעברית?
"זה שמתרגמים אותך לעברית לא משאיר אותך אדיש, זה לא כמו שמתרגמים אותך לכל שפה אחרת, וזה אומר משהו במיוחד כשאתה צרפתי, כי מדיניות צרפת היא כל כך רגישה ושנויה במחלוקת באזור שלכם. אני מאוד מוקסם מהסיפור של ישראל, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה היסטורית, אבל כמובן בעיקר בהווה, אני מוקסם מההשפעה שלה ומהכוח שלה.
"באופן אישי, אני מאוד גאה כי אני יודע שיש לכם מסורת ספרותית ואינטלקטואלית מאוד חזקה. אני מוכרח להודות בבושה שלא קראתי לאחרונה שום סופר ישראלי, בטח לא אחד כזה שעולה לי בראש. גם לא עמוס עוז. מעולם לא הייתי בישראל, אבל אגיע בזמן הקרוב לפסטיבל בירושלים ואני מאוד נרגש מכך".
אבל פארג מבטיח שבביקור הקרוב שלו בארץ, אחד הדברים שהוא חייב לעשות זה להיכנס לחנות ספרים, ולקנות כמה סופרים ישראלים מתורגמים, אם אפשר לצרפתית.
איך בכלל ישראל נראית מצרפת בימים אלה?
"האזכורים הכי תכופים שלכם אצלנו, או יותר נכון אצלי בתודעה, הם בהקשרים של התנ"ך, ים המלח, הקיבוץ, התקפות טרור, הצבא שלכם, שרות הבטחון הכללי, הקשר המיוחד שלכם עם ארצות הברית ואישים מיוחדים בהיסטוריה שלכם כמו חנה ארנדט ויצחק רבין. הצרפתים מדמיינים את ישראל כמו מיאמי אחת גדולה, מלאה באנשים פרנואידים שמבלים חצי מחייהם באימונים צבאיים והחצי השני על חוף הים".
פרסמת כבר כמה רומנים, איפה היית ממקם את עצמך עכשיו בתוך הספרות הצרפתית?
"אני רואה בעצמי סופר ממוצע, שהמטרה העיקרית שלו היא לשכנע קוראים צרפתיים שצרפת היא רק ארץ ממוצעת, שחייבת להיות פתוחה יותר להשפעה של ארצות ותרבויות אחרות. אני לא ממש חובב של ספרות צרפתית עכשווית. הסופרים החיים היחידים שאהובים עלי הם מישל וולבק ולה קלסיו".
ואכן פארג' מנסה להיכנס לעומק מלחמת התרבויות האירופית בעידן של פלוריליזם ומטבע אירופי משותף. פארג' נכנס חזק בתרבות הצרפתית, באטימות, בניכור ובתחושת העליונות העוברת במחזור הדם הגנטי תרבותי כבר המון שנים.
מתוך הספר: "האיטלקים, למרות כל הקריקטורות ששמות אותם ללעג אצלנו: הרהב, הפטפטת, המאפיה, ברלוסקוני, השירותים הציבוריים הנחשלים, הטלוויזיה
הנוצצת, ארוס רמזוטי, הגזענות במגרשי הכדורגל, למרות כל זה, יש להם יותר אופי משלנו, יותר אישיות, יותר שמחת חיים, והם מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם מאיתנו. מבחינה האסתטית יש להם יתרון של חמש מאות שנה עלינו בכל התחומים. כי בכנות, חוץ מהאימפרסיוניזם והפילוסופים שלנו, מבחינה אומנותית היינו תמיד פחות או יותר חקיינים רציניים ומגלומנים של הסגנון האיטלקי" (עמ' 32-33, תרגום רמה איילון).
מה בעצם הביקורת העיקרית שלך על התרבות הצרפתית העכשווית?
"אני יודע שאני רדיקלי מדי בספר בכל הקשור לניתוח והבדלים בין תרבויות, אבל אני עומד מאחורי כל דבר שכתבתי שם. צרפת היא מדינה שמרנית מאוד שחושבת שהיא מודרנית ובעלת ראש פתוח. שלא תבין אותי לא נכון, אני מעריץ חלקים גדולים בתרבות שלנו, אבל אני חושב שאין לנו שום דבר מעניין לומר היום לעולם. הסופרים, האמנים, הקולנועים של היום הם שטחיים ומשעממים כי הם לא מסתכלים מעבר למציאות של עצמם. הם סובלים מחסך רציני בסקרנות ובדמיון".
