נועדתי לגדולות ונתקעתי בקטנות
דאגן, חששן, לחצן, עקשן, אימפולסיבי, נרגן, אובססיבי ולטענת הסביבה - קצת היפוכונדר. תכירו את צחי שן, בן 50 וקצת שעושה עבורו, ועבור רבים וטובים מאיתנו, חשבון נפש. על החלומות שלא התגשמו, האהבות שלא התקיימו והחיים בגיל בו מתחילים לקרוא לך "מר" ו"אדוני". כך הוא נראה, כך אנחנו נראים. גבר הולך לאיבוד - טור ראשון בסדרה
באחד הלילות האחרונים כינסתי את עצמי לשיחת-נפש, ביני לביני, דבר שאני נוהג לערוך אחת לרבעון. מדובר בדיאלוג תרבותי, במהלכו פי פולט מרגליות, ואוזניי שומעות בהתפעמות. צחיק, אני פותח תמיד בשם חיבה כדי לרכך את האווירה, אתה בן 50 פלוס, הצטרפת לחוג היוקרתי של נבדקי המעי הגס, יום הכיפורים ממשמש, והגיע הזמן לעשות סיכום-ביניים: מה חלמת להיות, מה נהיה ממך, ואיך הבריאות, גבר ישראלי ממוצע שלי.
האמת, אני בריא כסייח, אבל לא ממש מאמין לזה: אני ממשש את הדופק בכל שעה עגולה, מרגיש את הקץ עם כל בחילה קלה, ומשדרג את הצוואה עם כל מחוש קלוש. לא יתפסו אותי לא מוכן.
מאותה סיבה, אני מקפיד מדי בוקר להתקלח היטב וללבוש תחתונים נקיים ונטולי חורים, כדי שאם יאשפזו אותי במהלך היום, אתייצב בחדר המיון בהופעה ראויה.
אני מנוי לירחוני בריאות, קורא את כל חדשות הוויטמינים, ועורך סקרי-שוק בבתי מרקחת. כזה אני, אינטלקטואל רחב-אופקים בגוף של היפוכנדר חסר מעצורים.
מסוק חילוץ בלוד
אכן, דרך פתלתלה עברתי מאז ילדותי המיותרת, ימי ישראל הלוחמת, אותה דילגתי תוך אכילת שמנת של תנובה ועיסוק אובססיבי בחלומות לעתיד. בריאות כלל לא הטרידה את מנוחתי הבתולית, וכמי שהשתוקק נואשות לתמר, סגנית מפקד חסמב"ה יפת השוקיים, ידעתי בבירור שאני הולך להיות רמטכ"ל, או חבר אגד.
וכך, לעיתים חלמתי שאני מחלץ באומץ בנות-ערובה חטובות שנאטמו בתוך תא מעופש וטחוב במרכז בגדד. קרב קצר, מסוק חילוץ, נחיתה בלוד, ושידור חי בטלוויזיה, שהתמקד בי בלבד, במבט הקשוח, בחיוך המנצח, בזיפי הזקן. את השיזוף הבריא לא קלטו, כי זה היה בשחור-לבן.
כחלחל או שמנמן? צחי שן (צילום: עידו ארז)
ולעיתים חלמתי שאני נוהג בעוז אוטובוסים עשנים, עם מכנסיים קצרים, רגליים שעירות וגבריות מתפרצת, ומסיע רבבות נוסעים שהמתינו רק לי. במושב הראשון, אגב, ישבה תמיד אהבת-נעורי, עופרה, מביטה בי בהערצה אינסופית.
בקיצור - תכננתי להיות גברי, חטוב, אהוב, אדיב, ספורטיבי, קשוח, ציוני, בלונדיני עם עיניים כחולות, ספונטני עם חוש הומור, דופק 65, לחץ דם 130 על 70.
לא יצא. עם השנים נפרמו חלומותיי ההרואיים באכזריות. כך למשל, את החלום הקרבי פוגגה אמא שלי, שביכולותיה הבלתי-מוגבלות רשמה אותי לחיל המודיעין, שם הסתכנתי יומיום בחציית הכביש המוביל לבסיס. את חלום אגד פוגגה לעומת זאת, כן, אמא שלי, שביכולותיה הבלתי-מוגבלות(2) רשמה אותי לאוניברסיטה, שם טרחו מרצים אנוכיים להטריד תדירות את שלוותי.
היפוכונדר, אבל רק כהובי
ועל הרקע הטראומתי הזה, הנה אני היום: דאגן, חששן, לחצן, עקשן, אימפולסיבי, נרגן, אובססיבי ולטענת הסביבה - קצת היפוכונדר. למרות שמבחינתי מדובר בהובי מעשיר שפיתחתי לעצמי ברבות השנים.
אני נשוי בשנית, באושר רב, לאשה הרכה ממני ב-14 קייצים, יצור נדיר ומתוק לאין-קץ, שתמיד צודק. האחת, כך אני קורא לה, וטורח להזכיר לה מדי פעם שכשאני התגייסתי היא הייתה בת 4, אז שתיתן כבוד ותמדוד לי לחץ דם.
יש לי ילדה בת 22, חכמה ויפה להפליא, ששורפת את חדרי ליבי התשוש מגעגועים, כי כבר חודשים היא בארצות-הברית. ויש לי ילד בן 17, עלם-חן קסום, שמדיר שינה מעיני הטרוטות, כי הוא מתכוון להתנדב לשייטת. נראה לי שבקרוב אשסה בו את אמא שלי, בת 80 אמנם, אבל יכולותיה עדיין בלתי מוגבלות, והיא כבר תרשום אותו לקריה.
אני מקפיד לצעוד הרבה. בדרך כלל עד לשירותים, פיפי קצר, אנחה ארוכה, צמרמורת משחררת, וחזרה לכורסה. יש לי המון אצבעות שריריות ממשחקי-מחשב, אני סובל מרעב תמידי, וכשהאחת לא בסביבה, אני פותח את המקרר ובוהה בו ארוכות, עד שהיא צועקת לי ממרחקים להפסיק ובניגוד להשמצות של הסביבה העוינת, אני משוכנע שמתחת לאפור, השיער שלי עדיין בלונדיני.
לאור כל זאת, וגם בגין מבטיהם הדאוגים של בכירי רופאי, אני פותח מדי כמה בקרים בטרנד-בריאותי, מתחיל בדיאטה בשיטת האספרגוס, מפסיק לעשן בשיטת לואי ה-18, ומתקשר לדווח על כך לכל עם ישראל ורעייתו. אלא שבשמונה בערב, עת לוחשת יונית לוי את הכותרות, אני נשבר לאלתר, כי אם המצב כל-כך חולה, מה הטעם להיות בריא. אז אני מצית עוד סיגריה וזה הולך יופי עם פרוסת עוגה ליד.
מכניס את הכרס מול המראה
אכן צחיק, אמרתי לעצמי ברוך עם תום שיחת-הנפש הנוגה, מדובר בפספוס ענק. נועדת לגדולות ונתקעת בקטנות. כמה חבל.שאלתי את עצמי אם סיימתי, קמתי מלא-תוגה, וזחלתי לחדר האמבטיה, למצוא שם את נחמתי הקבועה. התייצבתי מול המראה, עצרתי נשימה, הכנסתי את הבטן הכי חזק שאני יכול, והתמוגגתי מחזותי הכובשת. ברם, תמיד אחרי מאית השנייה אני נעשה כחול-כהה מחוסר חמצן, ומבין שיש לי שתי אופציות בחיים: או להיות כחלחל, או להיות שמנמן. בדרך כלל, מסיבות בריאותיות, אני בוחר בשנייה.
אז זהו. כמי שהגיע לגיל שפתאום קוראים לו מר, ואדוני, ואפילו ראיתי תלמיד תיכון ששקל בינו לבינו להציע לי מקום ישיבה באוטובוס, אני מתכוון לשטוח פה, בשבועות הקרובים, סידרת קיטורים עניפה. זה גיל שאסור לשמור בבטן, אמרו לי עשרות פסיכולוגים, צריך להוציא. להוציא. על הבריאות וההיפוכנדריות, על הזוגיות והגבריות, על הילדים שמדברים בשפת הצ'טית, על האמא שתמיד דואגת ואף פעם לא מרפה, ועל החבר ההוא, שאיתו אני יכול לדסקס שעות על נפלאות הפרוסטטה וחידושי הקטטר.
ומשפט אחד לסיום: בינינו, אבל רק בינינו, אני סתם מקטר. זה מושך תשומת לב וזה טוב לבריאות. החיים טובים בגיל 50, ולפעמים גם מצחיקים. להתראות בשבוע הבא.
לפנייה לכתב/ת 
